בעיר שלנו יש שמונה חודשים של קיץ חם, שמתחמם מיום ליום...
באמצע הקיץ כבר אי אפשר לעשות שום דבר - לצאת החוצה, ללמוד,
לחשוב או לזוז, כך נוצרות המון בעיות כמו תת תזונה(אי אפשר
להגיע למקרר, מחלות (גם לרופא), סירחון (שביתה ברשויות) אבל כל
אלו הם כלום לעומת השעמום שלא עוזב לרגע, עוטף אותנו ולא נותן
לחיות. אי אפשר לעצור את השעמום בייחוד לא כשאי אפשר לזוז
מהכיסא עליו התיישבת בתחילת הקיץ. לפעמים שומעים על איזו שהיא
התקדמות במחקר שמנסה להביא סוף לעניין אבל ברור שבארבעה חודשים
קשה מאוד להתקדם...  הדבר הטוב היחיד שמביא הקיץ הוא השמחה
בסופו, כל שנה חוגגים את סיומו במסיבות גדולות, ומאולתרות מפני
שכמעט לא נשאר שום דבר ממה שהיה לפני הקיץ. כחלק מחגיגות החורף
הודיעו בעיתון על תחרות חובבנית בטיסה. אני מעולם לא אהבתי
גבהים אבל לפי מה ששמעתי התחייבתי להשתתף בתחרות בשנה שעברה.
אני בתור פסל ופותר פאזלים חובבן קיבלתי את הפרוייקט בקלות.
אספתי את כל החפצים שלי בחדר אחד ועיצבתי אותם לצורת מטוס
בעזרת סלוטייפ ודבק UHU , הוספתי חבר, כלב והתייצבתי על
המסלול, ההופעה לא הייתה מרשימה במיוחד אבל המורל היה גבוה.
הסתבר שלא רבים טרחו להגיע אבל בכל זאת עדיין הייתה לי תחרות.
לבשתי כובע, השקתי את העציץ, התיישבתי ושמתי את משקפי הטיסה
של. התנעתי את המבנה הגדול, נשמעו כמה חריקות וצווחות. חלק
מהמתחרים הפנו את ראשם לכיווני ובגיחוך קל חזרו להתרכז
במסלול,הגלגלים נעו  במהירות לכיוון המטרה  - הניצחון. סובבת
חצי סיבוב את אחת מקופסאות השימורים שחיברתי למנוע והמטוס
התחיל להתרומם - מסתבר שהיה הראשון, מלמעלה ראיתי את כל שאר
המטוסים עם הנהגים השחצנים חלקם נעים חלקם דוממים אבל אני
ומטוס F16  שנע לידי היינו היחידים באוויר.אבל מכשזכיתי
לאפשרות שכזאת הייתי מוכן להתפשר על המקום השני, אך תוך כשתי
דקות המטוס השני לקח פנייה לא נכונה ונעלם באופק. אז זהו
נותרתי רק אני, ובשבילי לנצח את עצמי זו לא בעייה.
לאחר כמה שעות החלו לעלות בי ספקות על הסיבה שבגללה אני לבד
באוויר. התקבלה החלטה פה אחד באסיפה מאולתרת במטוס - לחזור
ולוותר על התחרות, הסיכון גדול מדי. שיניתי כיוון וניסיתי
לנוח,
אני עדיין לא יודע אם הייתה זאת האווירה היוצאת דופן של חופש
ופחד מעורבבים אם או זה היה הדבק שמנעו ממני זאת, אך בכל זאת
הצלחתי לצאת מהכרה לחמש שעות. כשהתעוררתי הרגשתי משב רוח מהיר
ואלים ולא הייתי צריך יותר מזה כדי להבין שאנו עומדים "לנחות"
על פני המים.
המטוס צף יפה אבל כעבור רגע נאלצתי לחוש על בשרי את קישוריו
כצוללת.ידעתי שהדבק מתפוגג במים אך לא היה מה לעשות מלבד להכנס
פנימה ולקוות שלא נטבע. ואכן היינו טובעים תוך כמה דקות  לו דג
ענק פער את הפה שלו ונאלצנו להפוך לארוחת הערב(או בוקר) שלו.
הכל היה חשוך לגמרי, המטוס זרם עם הנהר הקטן שהיה בבטן הדג עד
שנעצר כעבור כמה שניות על החוף. כמה אורות נפתחו וקולות פף
עזים נשמעו מעלינו, מהלחשושים הבנתי שצוללת סובייטית בלעה
אותנו ידעתי שאם נסביר להם בהגיון את המצב הם יבינו והכל יהיה
בסדר. כעבור כמה רגעים בעטו בנו החוצה כמה רוסים עם פנים
מקומטות ואחד הם מהם התחיל לצרוח כמה דברים, נראה שהוא כועס
לפי ההבעה אבל לא הבנו כלום. כנראה שגם ההבעה שלנו הראתה די
הרבה והרוסי שהבין שלא הקשבנו למילה התרגז והפרצוף שלו האדים
יותר ויותר, עצמתי את העיניים כי נראה שהוא הולך להתפוצץ, נשמע
קול של כפתור, הגג נפתח ואנחנו עפנו למעלה במהירות עד שעלינו
לאוויר והמשכנו להגביה מההדף. מלמעלה היה אפשר לראות את עיר
החוף שלי וניסיתי לנווט לכיוונה לאט לאט התקדמתי אליה. בניסיון
להציל את  עצמי לא יכולתי למנוע את ההתרסקות.
כשהתעוררתי הייתי בביתי כשאני יושב על הכורסא שאני הכי אוהב
לאחר שנגמרו הימים הנוראים של הקיץ וכשמטוס ענקי עומד באמצע
החדר. משום מה הרגשתי חוסר נוחות מעצבן שלא יכולתי להגדיר, ורק
לאחר שקמתי כדי לסדר קצת את החדר שמתי לב למישהו שלא הכרתי
מעוך על הכורסא שלי ההרגשה לא הייתה נעימה... יישרתי אותו
ושמתי אותו על אדן החלון ושיערתי שהוא יתעורר אחר כך. כשיצאתי
מהבית לא יכולתי שלא לשים לב לכל האצבעות שהופנו אלי. בהתחמקות
מהירה מהאצבעות הגעתי להוצאת העיתון וגיליתי שהתחרות משנה
שעברה  התבטלה ברגע האחרון. כנראה שהמטוס שהיה לידי היה בכלל
היה של הצבא. לא טרחתי לשאול על הצוללת...  חשבו שמתתי לאחר
שנעלמתי כך ומכרו את הבית שלי. כשחזרתי לבית המראה של האיש היה
עוד יותר מוזר - כאילו התחילו לנפח אותו והפסיקו באמצע אבל זה
כבר ממש לא היה משנה מהרגע שהתחלתי לשים לב לסירחון.
הרגשתי מובך, זה לא היה כל כך קשה כשחצי גופה שכבה על אדן
החלון, מטוס התרסק על השטיח, הכורסא האהובה שלי מרוחה בדם ואני
עומד ומנסה להזכר איפה השארתי את מטהר האוויר.