הוא ישב בחדרו וחשב מחשבות, או בעצם, המחשבות חשבו אותו.
האוויר מסביב הפך כה כבד ועיסתי, עד כי היה קשה להרים יד או
רגל.
אסף ניסה לאסוף את מחשבותיו וליצור מהן משהו חיובי, כפי שלמד
בסדנה לחשיבה חיובית ולשינוי דפוסי חשיבה שליליים.
הוא חרז אותן לשיר, אבל הן היו רק במחשבות, בעטיפה יפה.
ניסה לחבר מהן סיפור קצר, אבל הן לא הואילו להתארגן בסדר
שיתאים לסיפור.
הוא חשב לשים להן מחסום, אבל הן עקפו את המחסום וזרמו כמים
מסכר שנפרץ.
הוא ניסה הכל, אז חשב לנעול את עצמו בחדר האמבטיה ולצעוק כדי
להבריח אותן. הוא חשב לקנות כרטיס טיסה להרי ההימלאיה, חשב
להרשם ללימודי הסטוריה של העת העתיקה או פסיכולוגיה של העת
החדשה. חשב וחשב, אפילו חשב להתפוצץ. אבל הוא לא התפוצץ.
הוא תמיד מצא את עצמו באותו מקום ובאותו מצב.
משום מה, הזמן לא זז. לאחר שנה הוא חשב שעברו עליו חיים שלמים,
הוא התבונן במראה והרגיש בן 40. אבל אז, סבא וסבתא אמרו לו "מה
איתך, אספי, אתה בחור צעיר, יש לך עוד כל כך הרבה זמן לחשוב".
ואסף נזכר שהוא עדיין לא עבר את גיל 21.
למרות זאת, העובדה שמרבית חייו לפניו (או לחלופין, אפשר
שייסתיימו כבר מחר) לא שמחה אותו במיוחד ולא העניקה לו את הכוח
ההתחלתי כדי להתחיל לנוע.
בילדותו קרא ספרי הרפתקאות, אסף תמיד חלם על ארצות רחוקות.
בהמשך הוחלפו הספרים בסיפורים אמיתיים של אנשים שפגש בחוף הים,
ואסף ראה את החיים כאוסף של הרפתקאות בלתי פוסקות. אבל הוא היה
כל כך מגושם וחולמני. הוא חייב להשתפר והוא לא יצא מהשטח המוכר
לו עד שלא יהיה סופרמן של החיים, מסתגל, חזק, חברותי. למרבה
הצער, אף לא אחת מהתכונות האלה פשוט "קרתה" לו במשך השנה
האחרונה. לבסוף, מחוסר ברירה ומחוסר באוויר, עשה מעשה.
הוא שלח רגל ארוכה מבעד הדלת, ואחריה יד. טמפרטורת האוויר בחוץ
היתה ממוצעת ולא הרתיעה אותו.
הוא סגר את דלת הבית וירד במדרגות. הרחוב היה ריק.
אף אחד לא עמד והסתכל עליו או אמר "כל הכבוד, אסף שרת. עשית את
הצעד הראשון של חייך החדשים. קבל מדליה זו כהוקרה".
הרחוב הריק לא היה שונה מהחדר הדחוס.
אבל כשאסף מחליט, הוא עושה.
כמה מאות מטרים לאחר מכן עצר. הוא התבונן למטה, לכביש. כמעט
ודרך על חלזון מסכן שעמד מכונס כולו באמצע הכביש.
"מסכן קטן", חשב אסף. הוא ניסה להרים את החלזון, אך זה היה
צמוד לאספלט. הוא גייס את כל כוחותיו היצירתיים ובעזרת מקל דק
הפריד את החלזון מהקרקע. לאחר מכן נשא אותו אל מקום מבטחים
ירוק ומוגן.

הוא הושיט יד ונגע במחושים הקטנים בעדינות. אהבה זרמה בגופו
לנוכח היצור חסר האונים.
הרגש הפך בן רגע לידיעה וכך החליט אסף להיות רופא. החלום הפך
לתוכנית.
הוא נרשם לפסיכומטרי, השלים בגרויות, עשה מכינה והתקבל
לאוניברסיטת באר שבע. תוך שבע שנים הוא כבר היה רופא עור בעל
קליניקה משלו. אנשים שריפא להם אקזמות ופריחות שלחו לו מכתבי
תודה מצופים שוקולד וציורים של אמנים מפורסמים.

ואני... אני כבר בת 21 ועדיין חושבת מחשבות ויש לי רק סבתא,
בלי סבא והיא בכלל לא גרה פה.