[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רינה דורפמן
/
חרוט בתוך חיוך

אני ודן ישבנו בתחנה ההרוסה ברחוב קפלן. השעה הייתה קצת אחריי
עשר בערב ואני   כבר הודעתי להורים שלי שאני לא אחזור היום.
אני ודן ישבנו ספוגים מגשם ודמעות הוא מדבר ואני אוחזת בידו
מלטפת את אצבעותיו הארוכות. הפנס שניצב מולנו הבהב באור לבן
צהבהב שסנוור אותי ועצבן את דן. הוא כבר כמה פעמים שלח לעבר
העמוד צרור קללות מהמאגר. אני שתקתי לא שכנעתי אותו להמשיך רק
הבטתי אל תוך עיניו הגדולות והקשבתי בדריכות קולטת כל מילה
שיצאה מבין שפתיו.
"אבא שלי התאבד כשהייתי בן תשע." דן אומר ואני מצטמררת. "אני
עד עכשיו לא יודע למה, הבן זונה אפילו לא טרח להשאיר פתק. פשוט
יום אחד נכנסתי הביתה וגיליתי אותו תלוי בקצה המרוחק של הסלון.
טוב זה קצת קשה להגדיר קצה מרוחק בסלון שלא גדול יותר מ..." דן
מביט סביבו ומקיף בידו את התחנה פלוס פס דק של דשא. אני מהנהנת
בהבנה. "לא נראה לי שהוא אהב אותי אי פעם... הרי הייתי טעות!
ילד לא מתוכנן מעוד זיון. ככה שהוא גם אף פעם לא אהב את
אימא.רק את הבן העבריין שלו הוא אהב, אחי הגדול." הוא מגחך
בציניות. "מאותו היום הבן זונה השני טיפל בי... אימא לא יכלה
להגיד כלום כשהוא בעט בי מהחדר אל הסלון, היא הייתה מטושטשת
מדיי מהתרופות שהרופאים רשמו לה. אחריי שנה של התעללות התחלתי
לברוח מהבית. בהתחלה הייתי מבריז מביס ונשאר בחוץ עד הערב עם
כל ה"חברה". אחכ התחלתי להעביר גם את הלילות בחוץ מסטול מדיי
מכדיי להבין היכן אני נמצא. "
דן קלט את המבט המופתע שלי ומיהר להסביר שיום אחד מישהו מהחברה
הביא איתו קופסת גפרורים מלאה בחומר לבן שמצא מתחת לאיזו לבנה
בחצר. אחד הנערים היותר מבוגרים הסביר להם עם חיוך מטומטם שזה
קוקאין. אחריי חצי שעה הם כולם שכבו על הרצפה עם חיוכים
מטומטמים...
"התדרדרתי מהר, מהר מדיי אפילו. כשניגמר לנו החומר בקופסא
אספנו כולנו כסף ורון קנה לנו עוד. אחריי זמן קצר זה כבר הפך
לשגרה, לילות ארוכים של מסטול ואלכוהול. ניסיתי להישאר כמה
שיותר בחוץ למרות שבסוף אח שלי היה מוצא אותי ומפוצץ אותי
במכות. לפעמים הוא היה קושר אותי בחבלים עבים לכסא או נועל
אותי בשירותים."
"והכסף בשביל החומר?" אני שואלת וחוזרת לדממה שלי.
"בהתחלה שברנו חסכונות כל אחד הוציא מהקופה הקטנה את מה שחסך
על כל שיני החלב שנפלו וכל מה שקיבל מסבתא לחנוכה. אחכ הכסף
נגמר והתחלנו לגנוב, בהתחלה מההורים אחכ מילדים קטנים שהיינו
תופסים ליד הסופר, אחריי זה פיתחנו כישורים ולמדנו להוציא
ארנקים מכיסים של מבוגרים בלי שהם הרגישו.
אז התחיל להגיע הכסף הגדול! כולנו חשבנו שעכשיו יהיה לנו מספיק
קוקאין אבל רון הסביר שקוקאין זה בקטנה, שיש דברים הרבה יותר
טובים. "
דן עוצר בשביל ללטף לי את השער. השער השחור שלי נטף כולו מהגשם
החזק שיורד עלינו. דן מעביר לי אצבע על הפנים. הוא נבהל ממשהו
פתאום ומחזיר את ידו לחיקו מתכופף קדימה פולט סמוכתה רצינית
לשלולית שלידנו.
"אחריי הפעם הראשונה שהזרקתי הרואין, הפסקתי. אני לא יודע למה.
משהו בראש שלי צעק שזה מספיק, מן תמרור עצור כזה באמצע החיים.
שבועיים השתוללתי במיטה קודח מחום. ביום ה 15 התעוררתי לגלות
את אימא יושבת לידי ובוכה."
"את יודעת?" הוא מרים אליי את ראשו "אף פעם לא בכיתי... "
דן בוכה ואני בוכה יחד איתו.
"אחריי זה הכול השתנה, גיליתי שאת אח שלי לקחו לכלא... הוא עד
עכשיו שם... לא יודע למה. לא אכפת לי! שירקב הבן זונה!"
הקול של דן נרגע טיפה והוא מספר על הפנימייה הדתית שאימא שלו
הכניסה אותו אליה. אפילו עם טיפת חיוך הוא מספר לי על הציונים
הטובים שקיבל, על איך שהיה ראש החבורה והיה חלק מהמגניבים, על
איך שהיה בורח כדיי להיפגש עם אנה, על איך שהם התגפפו אל תוך
הלילה על הספסלים ליד הפנימייה.כשהוא היה בן 14 היא עזבה...
השאירה לו מכתב, ציור של מלאך ואת טניה.
השם הזה מהדהד לי טיפה מוכר בראש.. אבל דן לא נותן לי זמן
להיזכר. הוא ממשיך פולט מילים בקצב מהיר.
"היא הייתה החברה שלה, זאת שהביאה לי את הציור והמכתב. היא
הסבירה שסבתא של אנה נפטרה והם נסעו, חזרו לרוסיה כדיי לטפל
בסבא החולה שלה. טניה ביקרה אותי לעתים קרובות, היא הייתה
אומרת לי שהיא אוהבת אותי ואני הייתי אומר גם. למרות שלא באמת
אהבתי אותה.
לא אהבתי אף אחת חוץ ממך" הוא פולט פתאום משאיר אותי ללא
אוויר.
"יום אחד טניה הפסיקה לבוא, פשוט ככה. אני לא הבנתי מה קורה,
ניסיתי להתקשר, אבל היא לא ענתה וההורים שלה תמיד אמרו שהיא לא
בבית. יום אחד כשחזרתי מחדר האוכל מצאתי אותה יושבת על המיטה
שלי. קפצתי עליה בשאלות מבלי להבחין אפילו בקרס הקטנה שצמחה
לה. טניה לא ענתה היא רק ישבה וחיכתה עד שאני אסיים ואז היא
קמה ואמרה שיהיה לנו ילד. "
דן מפסיק ואני מנסה לחבק אותו. הוא מעיף אותי בעדינות ושולף
תמונה רטובה של ילד כבן 3.
"זה הבן שלי" הוא אומר ומלטף את התמונה, לאחר מכן הוא מצמיד את
שפתיו לפניי הילד ומחזיר את התמונה אל תוך כיס פנימי במעיל.
"כדיי שלא תירטב" הוא מסביר.
"אחריי שההורים של טניה גילו שהיא בהריון הם החליטו לעזוב את
הארץ. שלוש שנים לא שמעתי ממנה השתגעתי מהמחשבות עליה ועל הילד
או ילדה שלא ידעתי אם נולדו בכלל. אחריי שלוש שנים קיבלתי מכתב
ממנה שבו היא אמרה שההורים שלה הכריחו אותה להוליד את ג'ואי
אבל אסרו עליה לכתוב לי. היא הצליחה להתגנב מהבית כדיי לשלוח
לי את התמונה שלו. מאז לא שמעתי ממנה."
דן שותק. גם אני שותקת. אנחנו יושבים ככה ביחד ושותקים. לבסוף
אני נשברת ושואלת
מה קרה אחכ.
"אחכ? אחכ הכול היה טוב... עברתי לתיכון רגיל למדתי עם אנשים
רגילים אימא מצאה עבודה אני מצאתי את ליאור. הכול היה טוב..."
אני לא מכריחה אותו להמשיך לדבר. אני כבר יודעת בעצמי מה קרה
אחכ. דן נפרד מליאור בשבילי. אבל אני הייתי סתם ילדה קטנה
שהוקסמה ממנו ולא רצתה לאבד אותו בתור ידיד. כשהוא התייאש ממני
הוא ניסה לחזור לליאור אבל ליאור כבר לא רצתה. אחריי זה גם אני
לא רציתי והסברתי לדן שאני לא חלק מהחיים שלו יותר, רק מאוחר
יותר הבנתי שאני כל החיים שלו והוא שלי. אבל זה היה מאוחר
מדיי, דן לא דיבר איתי ואני לא דיברתי עם דן.
עכשיו אחריי שנתיים פגשתי אותו פה ברחוב קפלן.
הפנס המהבהב קוטע לי את חוט המחשבה וגורם לי למצמץ, דן מקלל
ובועט בעמוד משאיר אותנו באפילה. אני נצמדת אליו והוא מלטף
אותי ולא צוחק עליי כי אני פוחדת מהחושך, הוא רק מחבק אותי.
אני ודן יושבים בתחנה ההרוסה ברחוב קפלן רטובים מגשם ודמעות
אני מדברת ודן אוחז בידי מלטף את אצבעותיי הארוכות.






אף פעם לא סיפרת לי מה באמת קרה שם. אף פעם לא בכית. אף פעם לא
היית עצוב. רק חייכת אליי בעיניך הגדולות. כל כך ניסית להסתיר
אבל הצלחתי לקרוא את נפשך כמו שאתה יכולת לקרוא את שלי. חבל
ששנינו התכחשנו לזה.
כבר שנתיים אתה לא בחיים שלי.  ואני עדיין אוהבת אותך. ..







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מדענים הצליחו
לבודד את הגן
האחראי על
הסלו.





- כתבתנו
לענייני מדע,
דבי יולוגיה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/4/03 14:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רינה דורפמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה