את ואני שוהים בדממה הזאת כבר יותר מחצי שעה. מה שמוביל אותי
למחשבה השערתית, כי התרחשויות עומדות להגיע לתחילתן. עשן
הסיגריות אופף ומטשטש את תווי פנייך, שכה אהבתי לראות בחצי
השנה האחרונה.
העימות הלא קל בלגמוע את מה שיש, או בלנחש מה אומרות עינייך
מול הרצון לחוש אותך "רק" עוד פעם אחרונה, מחלחל אל תוך גרוני,
ממשיך באיטיות אל ורידיי וליבי, ומשאיר שרידי סימנים של מאבק
ללא טעם.
תמיד הערצתי אותך. אהבתי לראות בך את מה שאין בי. ידעתי שכנראה
אף פעם לא אוכל להגיע אליך או לספק אותך. הנכונות הממוקדת שלך
בלא לבקש דבר מאף אחד, בד בבד עם הרצון היחידי שהעזת לא
להסתיר, שהיא הבקשה היחידה שהייתה לך מאלוהים בלהיות תחת
חסותו, בצילו, ובאורו. הרצון העז הזה, גרם לך כמו שאומרים
"לקדש את האמצעים".
המרדפים האין סופיים שלך בחיפוש רוחני, בהתבוננות עצמית חזקה
כדי "לתקן את עצמך", או כדי למצוא אמת, והגשמה נכונה- דרשו
לפעמים את כל משאבי נפשך, והותירו אותך באפיסת כוחות להמשיך.
היו ימים בהם יכולתי לחוש איך זעקותייך הבלתי נשמעות, קורעות
את עור התוף הדליל שהיה לי. ידעתי שלא אוכל לעשות דבר. הבנתי
שהדבר היחיד שאוכל "לעשות" הוא להקשיב, או לחבק מדי פעם כאשר
אפשר.
לאחרונה הכנת לי את הספגטי שאני הכי אוהב, (דבר לא רגיל אצלך)
ידעתי שהניסיון שלך בלאהוב אותי איך שאני או לקבל אותי, יכשל.
ניחשתי, שהתחושה הזאת של הרצון הפתאומי שלך בלענג, או לרצות
אותי, תוביל אותי כדרכה של תחושה , בתהיות שלי על עצם הסיבה.
ראיתי אותך חיה את הנוסטלגיה של העבר, את העתיד אינך צופה, ואת
ההווה בקושי נושמת.
אני זוכר ימים, בהם הדבר האחר ששאפת, חוץ מניקוטין ברמה ירודה,
היתה התקווה להיגאל. רבות הפעמים בהם השקט, הדממה, רגע בלי
מגע- היו אצלך הדקות הכי אמיתיות בחייך.
ישנם רגעים בהם רציתי כי כל משאלותייך יתגשמו, ותהיי שלמה. אך
רק המחשבה המעוותת שלי ב"לאבד אותך לאלוהים", הפחידה אותי, כך
שהפחדנות שלי הפכה אותי לצבוע.
אני יודע לדבר הרבה, תמיד אמרו לי זאת כולם. כנראה שזה חלק מ
"הכישרונות" שהטבע הואיל להעניק לי. כל זיוני השכל שלי
שמסתכמים בדרך כלל בלרחם על עצמי, או לומר את המשפט הידוע שלי
"אין לי כח", גרמו לך פעמים להידחק אל הפינה עם הגב אל הקיר,
או לגרום לי להיראות בעינייך כזר.
כמה לילות לפני שעזבת, ניסיתי לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום,
ובאמת שכמעט הצלחתי. המנוסה המתמדת שלי בלא לחשוב עליך, בלא
לרצות אותך גורמת לי מבוכה. את יודעת איך בהתחלה, רציתי שתהיי
חלק ממני ביישותי, בדמי, וכמה טוב יהיה לי לחלום עליך בלילה.
אבל היום נראה לי שמצילך אני בורח. הרצון הכמעט כן בלאבד את
תחושותיי כלפיך רק גדל. אני ממציא כל מיני סיבות דמיוניות למה
לא כדאי לרצות אותך, אבל צילום הרנטגן אינו מטעה- הלב שלי עובד
שעות נוספות רק בלשגות.
לפעמים יכולתי להרגיש איך אני מצליח להיכנס אל תוך גופך ולשכב
בשקט באיזו צלע קטנה. יכולתי לראות בך את כל שלל האורות
והצבעים השונים, ולהבינך.
חציתי את קו הגבול, והיום החלטתי להישאר בהווה.
ושוב הנה הדממה שלנו, אני כותב ואת ישנה. אני בשקט הצורם
והמרחם שלי ואת בחלומות על איזה מלאך חדש.
הדממה הזאת, שעדיין אף אחד מאיתנו לא שבר. הדממה הזאת, שיכולה
להתרסק עכשיו אם מישהו אחד מאיתנו רק יזיז את ידו, כנראה תישאר
עוד זמן רב. כך שאת תוכלי לחפש את השקר שלי בך, ואני את האמת
שלך בי.
הדממה, הדממה שלנו.
דממה- האלמות, שתיקה (מילון אבן שושן) |
