"תביאי לי את הפתק הזה ומיד!!!" המורה צעקה.
"לא המורה בבקשה לאאא! הנה אני שמה את זה בצד...אני לא אקרא את
זה...אל תקחי את זה-זה אישי!!" התחננתי אליה אבל היא לא הקשיבה
לי. המורה הייתה נחושה לבייש אותי והקריאה את הפתק לכל הכיתה.
היא התחילה לקרוא:

"ליזי מותק!
ליז...תקשיבי...אני אוהב אותך, באמת שאני אוהב אותך ובגלל זה
אני לא מסוגל להגיד לך את זה פנים מול פנים אלא רק לרשום לך את
זה אז הנה זה בא....
אני חושב שכדאי שנפרד.
אחרי שנה וכמעט חודשיים יחד אני חושב שמיצינו את הקשר שלנו,
אנחנו דורכים במקום, עדיף לנו להמשיך הלאה, כל אחד לדרכו.
אני ממש מצטער ויש עוד משהו שאני צריך להגיד לך...זה קצת קשה
אבל אני חייב.
אני..."

המורה לא סיימה את המשפט, כנראה שגם לה יש רחמים.
הדמעות כבר חנקו לי בגרון, אני לא בנאדם שבוכה ולא רציתי שיראו
שאני עומדת לבכות, אז לקחתי את התיק ויצאתי מהר מהכיתה תוך כדי
שאני שומעת את המורה צועקת אליי משהו.
אור יצא אחריי ובידו הפתק.
התחלתי לרוץ. רצתי עד הבית למרות שאני גרה רחוק ובדרך כלל אני
לוקחת אוטובוס. רק כשהגעתי אל מתחת לבניין שלי עצרתי, הסתובבתי
וראיתי שאור כבר לא מאחורי, "מזל..." חשבתי לעצמי.
עליתי לדירה, נכנסתי לחדר והדלקתי את המערכת על רדיו, נוגן שיר
אהבה ישן. סגרתי את הרדיו.
הלכתי לישון וקמתי בערב כשהכרית רטובה מדמעות.
התקשרתי לאחת החברות הטובות שלי, נועה, וסיפרתי לה מה שקרה.
"נועה את לא מבינה כמה אהבתי אותו! הוא היה האור בחיים שלי!"
בכיתי לנועה בטלפון. "כן...אה..." נועה מדי פעם הייתה מוסיפה,
אבל לא היה אכפת לי אם היא מקשיבה באמת או סתם שומעת, העיקר
שאני מוציאה את זה החוצה.
באותה תקופה אני ונועה דיי התרחקנו ואחרי השיחה הזו חשבתי ששוב
התקרבנו.
כנראה שטעיתי...
בערך שבוע לא ממש יצאתי מהבית, אלא סתם פשוט שקעתי בתוך עצמי,
בתוך העצב שלי ואז שיקמתי את עצמי משבירת הלב הזו והחלטתי ללכת
לביצפר.
מצאתי בלוקר שלי פתק.
החלטתי לקרוא את סוף הפתק כי הרי המורה עצרה באמצע המשפט.
ציפיתי לגרוע מכל, או יותר נכון...למה שחשבתי שהוא הגרוע
ביותר, זה היה יותר גרוע:

"אני התחלתי להתעניין במישהי אחרת את מבינה?
היא חברה שלך ובגלל זה אני מרגיש נורא עם עצמי אבל את חייבת
לדעת את זה...אני מצטער.
זאת נועה. ניסינו להלחם בזה בגלל שאתן חברות טובות וכל זה אבל
פשוט לא יכולתי...התאהבתי בה.
סליחה...
אור".