"כל יום שאני באה לבית הספר ואני רואה אותה זה מוזר, כי אני
יודעת שפעם אהבתי אותו וזה מוזר כי עכשיו אני רואה שהוא לא
מיוחד. ההפך, אני לא מבינה איך יכולתי לאהוב אותו, ומצד שני
קצת כועסת עליו כי היינו ביחד ועכשיו נפרדנו, וכואב על זה הלב.
כי דחיתי אוות למרות שאהבתי אותו, והכל כדי לנקום על זה שהוא
עזב אותי, דחה אותי בפעם הראשונה. אני יודעת שאני מפגרת על זה
שדחיתי אותו בגלל נקמה."
ככה עמדתי באמצע הכיתה בשיעור ספרות -כתיבה. והקראתי קטע
מהיומן שלי. הרמתי את מבטי וראיתי את מבטו של ערן, הוא הסתכל
עליי והבין שזה הוא, הוא זה שדחיתי בגלל נקמה. הוא חייך אליי
ואני התעלמתי כי אני כבר לא אוהבת אותו, הייתי דוחה אותו עכשיו
אלף פעמים.
ראיתי את נופר מסתכלת עליו, ברגע שהוא ראה את נופר הוא השפיל
מבטו וחיוכו נעלם.
עם נופר הוא יוצא מאז ש"נפרדנו". אני הסתכלתי עליו ועשיתי לו
לא עם הראש שלי.
"יפה מאוד, נטע. מגיע לך מאה על החיבור הזה.ילדים יש למישהו
שאלות על החיבור?"
שאלה המורה. ראיתי את ערן קם "כן המורה" אמר והמשיך" אני חושב
שכולנו סקרנים לדעת אם החיבור הוא אמיתי או סתם ואם אמיתי אז
על מי היא מדברת שם?" הוא הסתובב וחייך לחברה.
ראיתי בעיניו שהמטרה שלו היא לפגוע בי ולהשפיל אותי, להביך
אותי. חייכתי ואמרתי "זה לא אמיתי, פשוט יש לי דמיון מפותח. לא
כמו אנשים אחרים שהמח שלהם לא התבגר מכיתה ב'"  המורה סימנה עם
הראש שאני יכולה לשבת וישבתי.
הרגשתי גאה בעצמי על זה שאמרתי לו את זה, כי למרות שלא הרגשתי
כלפיו שום דבר עדיין הרגשתי די משותקת לידו.
מאז אותו מקרה בכיתה התחלתי לשנוא ואתו. הוא התחיל להביך אותי
בכל הזדמנות, ואני התחלתי לומר לכל אחד שעומד בדרכי שאני שונאת
אותו.
אני יודעת שזה לא ככה, לפחות לא עד כדי כך, אבל זה מה שאני
מרגישה כשהוא מתחיל להתעלל בי בדרכו שלו.
אני ישבתי ודיברתי עם החברה שלי סיגל כשהוא ניגש אליי.
"נטע אני צריך לדבר איך זה אפשרי?"
"תלוי! מה אתה רוצה לומר?"
"זה די אישי. אנחנו יכולים ללכת לגינה?"
הלכתי איתו אבל בחיים לא חשבתי שיקרה מה שקרה.
הלכנו לגינה שמאחורי הבניין הראשי בבית הספר. ישבנו, הוא התחיל
לבקש סליחה ולגעת בי. ואני מפגרת האמנתי לו והתנשקנו. ובדיוק
באמצע הנשיקה יצאו מאחורי הדלת נופר וכל החברים שלו, הם התחילו
לצחוק עליי והוא קם, נישק את נופר ואמר לה "אמרתי לך!" והסתכל
עליי בלעג. ברחתי משם, נכנסתי לשירותים והתחלתי לבכות! הרגשתי
נורא. לא חשבתי שהוא כזה.
כעבור חודשיים הוא ניגש אליי שוב והפעם היו לו דמעות בעיניים,
לא ידעתי מה קרה אבל כנראה משהו רציני. אוף, אני אשמע רעה, אבל
מה שלא קרה מגיע לו אחרי מה שהוא עשה לי. "נטע בבקשה תסלחי
לי,תהיה חברה שלי , כמו קודם! בואי נצא, בואי נהיה יחד"
העיניים שלו נראו כנות, הוא באמת רצה שנצא אבל אני ... אמרתי
לו " תסלח לי אבל לא! אם באמת היית אוהב אותי ורוצה שנהיה
ביחד, בחיים לא היית פוגע בי כמו שפגעת בי. חוץ מזה שאני לא
אוהבת אותך, אני אוהבת מישהו אחר. שבחיים מה שלא יקרה לא
יתייחס אליי כמוך" אמרתי וברחתי משם לזרועותיו של החבר שלי, של
אדם. ראיתי את מבטו של ערן עוקב אחרי, איך שאני מתרחקת.
אני שמחה שהכל עבר, אני שמחה שעכשיו הוא יודע מה בדיוק אני
מרגישה.