"ואם איבדתי את היכולת לראות, ואם איבדתי את היכולת להרגיש. אז
רואה אני עכשיו ולא רואה. מרגיש ולא מרגיש."
"שמיים קודרים ורוח מלחששת אלגיות שמנות. ושמנות זורק אותי אל
אנשים, בלי שום קשר לדבר. אלגיות מזכירות לי את לבנון ורוחות
את הבית. ואת הרוח אני מרגיש והיטב, הקור צמוד אליה כמו תינוק
לאימו. במקום חלב - אם יש לנו גשם".
בחוץ בעלטת - היום עומד בגשם. לפעמים זה משמח, לעיתים מעציב.
פעם היה מסוגל להבין מה קורה, אבל היום מסיבה לא ברורה, הכל
מבולבל. כאוס בנפש. יכול להיות שזה קשור לעם, קשור לדם והאם כל
זה ימשך לעד או עד שנשכיל ונדע.
"די בטוח שאיבדתי את היכולת לראות. עיני פקוחות וראייתי שחורה.
עולם ארצי צבוע בשחור ואדום מהול בשחור. הלוואי והיה מי שיבוא,
ייקח מכחול ויצבע את הכל בכחול וירוק. קשה לי למצוא את אותו
אדם.
אני גם די בטוח בזה שאיבדתי את היכולת להרגיש. כולנו נהיינו
אדישים וכולנו זה כולל את כולם.
אז מה עכשיו? אחרי כל חוסר הראיה והרגש, יש משהו, יש אנשים יש
אדם."
"איבדנו את חושינו והמציאות כבר לא לנו היא וחלומות טובים הם
בזמנים של רוגע. אסור לשקר ולהגיד: הנה הגענו לזמנים האלו."
היה נוהג לשבת תחת עץ התאנה, שבמעיין הנסתר והמוכר רק לו. לשבת
ולחשוב עם עצמו. הבדידות היא מן שם דבר, כוללני ולו בהכריח
כואב. יש מילים ויש זכרונות שמשמחים אותך. שלוות בדידות שרה
חרש.
אבל עכשיו, הוא חושב על צבעי האפלה, על המדינה שלו שמשום מה רק
בבגרותו למד להבין חשיבותה.
הפחד מאבדון נורא, מהלא נודע. רגש של אדם בתןך עולמו העצום,
התגמדותו אל מול התבל הנפרש לרגליו. תמיד ניסה להבין את משמעות
הכדורים והנפץ. הקושי עמד בדרכו. אסור לנו להיות עדר חשב, אבל
כבר אין אפילו רועה ברור. נשמע כמו מן קלישאה של מתבגרים
מרדנים אבל, לפחות זו קלישאת אמת.
"בתןך אדם יש אדם קטן ובתוכו זורם המון דם. ובתוך הנפש היחידה
הקטנה, יש איש שחושב רק טוב." הוא צחק לעצמו ולפתע נדם. עצוב.
העולם הזה לא ישקוט, ולא ידע יותר שלווה. ערי חורבות לעד יהיו,
מישהו יקים ומישהו יחריב. הפסימיות הזו אולי קצת נוגעת, מדגדגת
איזה רגש עלום. הפסימיות הזו היא לא שקר. אמת צורבת שהאש תדליק
גם אותה בסוף. יש קץ לכל דבר וסוף לכל בדיחה. גם פואנטה יש
בדרך כלל רק שעכשיו היא אינה.
ואולי חשב, "מישהו יצבע את העולם שלי, יבוא כמו בקריקטורת ענק
וייציר. אם יבוא ילד ייתכן ויהיו המון צבעים, אסור לערב את
המבוגרים המקובעים".
כולם לבטח רוצים, שהיום המבורך יבוא, אבל כולם יושבים על
ישבנים ולא עושים דבר. בטלביזיה שוב יש חייל הרוג ועד שלושה
פצועים קל ועכשיו יעברו למזג האויר, שאף הוא כבר מטורלל.
אין איך לומר את זה יותר ברור:
"די, נמאס , הגיע הזמן להתעורר."