שנים רבות לקח לי לאהוב את גופי.
את שיער הקש צרוב השמש.
את הנמשים שעל אפי. נמש אחר נמש.
את כפות רגליי המוליכות אותי מדחי אל דחי.
את השיער הקוצני בבית השחי.
את הריח שלי כשיש לי ווסת.
את הערווה הזאת,המשולשת.
את ההפרשות כשאני מכושפת.
את שיער הערווה המלא והמתפתל (כל תלתל משתחווה כאברך מתפלל).
את האצבעות הארוכות של ידי.
את הפלומה הבהירה שעל רגלי.
את שדי המלאים,חסרי התבונה.
את הפטמות הוורודות,המתחבאות באימה.
את פי הטבעת,את הנחיריים.
את האף,את הדבש שבאוזניים.
את הטבור, או הפופיק.
את הישבן, או הטוסיק.
את השפתיים, השיניים, הלשון שטעמה פעם פות.
את הדגדגן והשפתיים הקטנות.
את העניים, הגבות, הריסים, השכמות, וריח הזיעה העמום.
נדמה לי שזהו זה. לא שכחתי כלום?