אני ותומר ישבנו בבסיס.
אני ותומר שתקנו.
אני, ותומר לא ידענו מה להגיד.

לטרנזיסטור שניגן קודם נגמרה הבטריה ועכשיו גם הרעש היחיד הזה
שרבץ לו בעולמנו, נעלם.
בכל היה שקט, אפילו הצרצרים כבר לא העיזו להרעיש. או שכבר לא
היה להם אכפת.
עם כל השקט הזה שהיה שם אני התפללתי לרעש. לאיזשהו שהוא צרצר
שיתחרמן כבר ויתחיל לעשות רעשים. התפללתי לאיזה פיצוץ,
לטלפון.
אבל כלום.

לא היה מפלט מהקול שצרח בפינה השמאלית האחורית של המוח שלי.
והוא צרח בכל הכח.
דבר מעניין לגבי דמויות צורחות בתוך הראש שלך, זה שהן אף פעם
לא צריכות לעצור כדי לנשום.
הדמות ישבה שם, על התחת, ברכיה מקופפות, וידיה מחובקות סביבם.
פיה פעור לרווחה, ועינה עצומות.
נורא כעסתי על עצמי שהמוח שלי הפיק דמות כל כך מעצבנת. הדמות
הזאת שמלווה אותי כבר כל כך הרבה זמן. ואני משתדל לא לשמוע
אותה, אני שם מוזיקה חזקה, רואה סרטים, יוצא למעדונים. הכל כדי
לשכוח מהדמות הזאתי שצורחת לי בתוך הראש.
אך תמיד כשהדיסק ניגמר, או כשאני יוצא מהבית, או כשסתם. אני,
ותומר, יושבים בבסיס ושותקים, אני שומע אותה.

כבר לא יכולתי יותר, התפללתי שקירות החדר האקוסטי שבתוך הראש
שלי יקרסו ויפלו על הדמות הצורחת. אבל לא יכולתי למוטט את
קירות החדר, הם היו בנויים טוב מידי.
לעומת זאת, ברגע של הברקה, הצלחתי ליצור דלת על אחד הקירות.
היא לא היתה דלת גדולה במיוחד, אבל הייתי גאה בעצמי בכל מקרה.

תומר שינה תנוחה. אני לא זזתי כדי לא לאבד את הריכוז.
ריכוז זה דבר שלומדים להעריך כשיש לך דמות שצורחת לך בפול
ווליום בתוך המוח עשרים וארבע שבע.
השלב הבה היה לעשות משהו עם הדלת. המצאתי דמות חדשה, בלי פה,
אבל עם רובה.
בלי פה כדי שלא תוכל לצרוח, ועם רובה ציד עצבני, כזה שמוריד
עמוד בלי למצמץ אפילו.
'הכנסי לחדר!', ציוותי על הדמות. אבל היא לא הקשיבה. 'הכנסי!',
והדמות המשיכה, לעמוד שם ולבחון את הנשק שקיבלה לידיים.
אחרי חודשיים של דמות שצורחת לך בתוך הראש אתה יכול להתמודד עם
עוד דמות אחת שלא פותחת את הפה. אז המצאתי עוד דמות, צייתנית
ודאגתי שהיא תהיה המפקד של הדמות הקודמת.
פקדתי עליהן להכנס לחדר דרך הדלת והדמויות צייתו.
פקדתי עליהן עוד כמה פקודות, וגם להן הן צייתו.
הדמות השקטה טענה את הרובה, כיוונה אל דמות הצורחת, ו... בום!
קירותיו האפורים של החדר נצבעו באדום כשראשה של הדמות הכבר לא
צורחת התפזר עליהם. הדמות השקטה הסתובבה אל הדמות המפקדת,ו..
בום!, כבר לא נשאר הרבה מהאפור שהיה פעם הצבע השולט בקירותיו
של חדר.

עכשיו היינו רק אני, רק אני והדמות השקטה. ותומר ששוב שינה
תנוחה.
זה היה מוזר עכשיו, בלי דמות שצורחת לי בראש. יכולתי לחשוב סוף
סוף בבהירות.
'תגיד יובל', פתח תומר את פיו פעם ראשונה מזה כמה שעות, 'אתה
מוכן לעשות בשבילי טובה קטנה?'.
חייכתי, 'אל תגיד לי!', אמרתי לו.
טענתי את הנשק כיוונתי איליו ויריתי.
ביינתיים הדמות השקטה שבתוך הראש שלי ניצלה את מוות מפקדה
וירתה בעצמה למוות.
עכשיו היינו רק אני והנשק. בלי דמויות שצורחות, או תומר ששותק
כל הזמן.
רק אני והנשק.
מתוך כל השקט הזה, שמתי לב לקול חלש. בהתחלה לא הבנתי של מי
הקול.
חיפשתי מסביבי, 'סליחה אחי, אתה יכול לעשות לי טובה קטנה?'.
זה היה הנשק האישי שלי, חייכתי.
'אל תגיד לי', אמרתי, כיוונתי אותו לראשי ויריתי.