כל הדרך אליו אני חושבת על כמה אני שונאת חורף, הרגליים שלי
רטובות כל כך, הנעליים שלי התמלאו מים ובעיניים מתערבבות לי
דמעות עם הגשם. הוא פותח לי את הדלת בבוקסר וגופיה לבנה, בדיוק
כמו שאני הכי אוהבת. "תיכנסי," הוא אומר לי בלי להביט לי
בעיניים. אני נכנסת פנימה אל הדירה הכל כך מוכרת שלו שהתמלאה
עכשיו חום מנוכר של מכשיר חשמלי. אני הולכת ישירות אל חדר
השינה והוא נשרך אחריי, אני פושטת מעליי את המעיל ונשארת עם
גופייה דקיקה, חולצת נעליים ומתיישבת על הרצפה הקרה, מחבקת את
הרגליים שלי ושותקת, הוא עומד מולי מושלם יותר מתמיד, אם זה
בכלל אפשרי, כועס. "נו די..." אני לוחשת "אתה לא יכול להתעצבן
עליי בגלל כזה דבר קטן."
"מה את רוצה ממני?" שואל "ברחת לי לשבוע." הוא מסנן ומביט בי
ישירות פעם הראשונה מאז שנכנסתי.
"אני לא רוצה ממך כלום, רק שתחבק אותי, עבר עליי הרבה" אני
עונה במהירות וקופצת על זוג רגליים קטנטנות.
"את כזאת קטנה," הוא אומר בחיוך מלא כעס עצמי, איך הוא יכול
להיות כל כך חסר כוח רצון? הוא מביט בי מגובה של 20 סנטימטרים
"קטנה וקומפקטית, אם הייתי יכול הייתי מכניס אותך לתוך בקבוק
קטן וסוגר, כדי שלא תברחי לי אף פעם." הוא אומר וכורך סביבי את
הזרועות הגדולות האלה שלו, עם האצבעות הארוכות שאני כל כך
אוהבת שהוא מעביר לי באיטיות על הגב.
"אני בחיים לא אברח לך שוב." אני לוחשת לו אל תוך השיער
המתולתל הזה שלו שאני אוהבת כל כך. הוא מסתכל עליי ומזיז לי
הצידה תלתל סורר.
"חמודה שלי..." הוא אומר לי ברכות "את תברחי לי, אני יודע את
זה, שנינו יודעים שתברחי לי... את תמיד בורחת. השאלה היחידה
היא מתי תעשי את זה שוב."
אני משפילה מבט ועוצמת עיניים חזק חזק, כמו כשהייתי קטנה
ונבהלתי נורא, וכשפקחתי אותן ציפיתי שכל הרע יעלם לתוך איזה
חור שחור בחלל. "אל תגיד את זה" אני מבקשת ממנו ונשכבת על
המיטה, נעלמת אל בין השמיכות. הוא נשכב מעליי, מתחפר יחד איתי
בבדים הכבדים שפעם קנינו ביחד. "ילדה שלי..." הוא ממלמל "אני
מצטער..." הוא מלטף לי את הגב, נכנס אל תוך החולצה שלי ומסובב
אותי אליו "את בוכה?" הוא שואל ואני מנגבת במהירות את הדמעה
שהתגנבה לה.
"זה לא באמת," אני אומרת בשקט, הוא מחייך אליי ומנשק אותי.
"אני אוהב אותך כל כך." הוא אומר ומביט בי בעיניים הירוקות
שלו. אם רק הייתי יכולה הייתי טובעת בהן עכשיו, ברגע זה, קופצת
פנימה אל השקט האוהב הזה שמשתקף מהן תמיד ולא מסתכלת אחורה
אפילו לרגע. אני מחייכת ושותקת "התגעגעת אליי? הוא שואל את
השאלה שבשבילה הגעתי בעצם.
"כן. כל כך הרבה. אתה לא יודע כמה." אני עונה לו את התשובה
ששיננתי כל הדרך אליו.
"את שוב בוכה?" הוא שואל בבהלה רגעית ומלטף לי את המצח. אני
מהנהנת "אבל עכשיו זה באמת." לוחשת, נותנת לבכי לפרוץ החוצה.
"אבל למה?" הוא שואל, מעביר את האצבעות שלו אל השפתיים שלי,
אני נושקת להן ברכות והן ממשיכות להן אל עבר האוזן שלי, יורדות
לאט לאט במורד העורף. "חמודה.. למה את בוכה?" אני עוצמת עיניים
ונושכת בשקט את השפה התחתונה שלי, נותנת לתחושה המשכרת של
האצבעות שלו מטיילות להן על הגב שלי לזרום לי בכל הגוף, להעביר
בהן חום נעים כמו של יום שמש יפה.
"אני לא רוצה לברוח לך." אני לוחשת. הוא מביט בי מגובה של 20
מילמטר ומלטף לי הגב, הוא מרים לי את החולצה ומצמיד אותי אל
הגוף החם שלו. אני עוצמת עיניים חזק חזק וחושבת על איזה צבע של
בקבוק אני רוצה שהוא יכניס אותי הפעם, כדי שאולי אני אצליח לא
לברוח ונרדמת אחרי כמה שעות בזרועות האלה שהתגעגעתי אליהן כל
כך.