"צריך אותי", "למה?", "טוב צריך אותי", "למה?", "ככה ביי!".
חשבתי לרגע קטן שהיא אמרה "אתה עוד צריך אותי".
דיברתי בטון מונוטוני כזה, קר. התאמתי עצמי אליה, הקור נגע בי.
הסרט שראיתי לפני דקה היה המשך ברור לסרט שלה. היצירה שלה,
האמת הכל-כך ברורה וחשופה של היותה.
האמת של ילדה שאוכלת חול עם עיניים כחולות כים האדום. שאפתי
מהסיגריה הדולקת. שתקתי כמה פעמים בשיחה הקצרה הזו. ולפתע היא
גם המשך ברור לשחקנית בסרט, לא בסרט שלה. שיער שחור קרה, גוף
נשי ותווי פנים יפים ומעניינים.
כשהכל נראה לה אבוד, אני יודע שיש עוד הרבה עד לאבדון, כשהכל
כל-כך לא ברור אני בעצמי לא בטוח, אם אני ברור לעצמי ואיכשהו.
איכשהו אני עוזר לה.
במציאות שלה היא חולמנית, החולמת האידיאלית של חלומות לא בהכרח
ברורים לי. בחלומות היא שוכבת עם הבן של החבר של אמא שלה, שקטן
ממנה בשנתיים; רואה את חברה שלי לשעבר יושבת איתנו סביב שולחן
פוקר עגול עצבנית, צועקת, לא היא בכלל; שונה. אולי אני זה
שצייר את התמונה עקום.
במציאות החלומית הזו היא משתנה. מחליטה החלטות של רגע. בתור
ילדה נוסעת על אופניים לשיעור מחול, וכבר נמאס לה, נמאס לה מכל
הריקוד החברתי המוכתב הזה, אבל היא נוסעת ומתנגשת בטעות במשאית
ונופלת על האדמה, ואבא שלה רץ עם גרביים מהבית של חברה שלו
וסוגר איזו חגורה. בדרך לבית החולים, היא לא חושבת על הכאב,
היא חושבת רק על זה שלא תלך יותר לשיעור מחול, אז הבינה; וכל
זה רק חלק ממציאות החלום שלה.
היא מורידה חולצה ונשארת בגופייה צמודה שחושפת לא חושפת
ותחתונים. נכנסת אל המיטה ומכסה את עצמה שאראה לא אראה אותה.
קוראת לי ונרתעת, "קוראים לי אני חייב ללכת, למה אני שואל
בתוכי , למה?, ככה קוראים לך אז לך". "גם אתה חלק מהמציאות
החלומית שלי. אתה רק הזייה בתוך כל המשחק המאולתר הזה". אני
רוצה לחבק והיא דוחפת. מתקשרת אלי וצועקת : "אתה לא מבין, תמיד
אתה לוקח מכל השיחות שלנו את מה שאתה רוצה לשמוע".מעוות את
הכל, רואה תמונה פיקסואית כזו, עם אף במקום של הרגל, עם ציצים
במקום של הראש, ואני מתנתק.הפעם יש לה טעות, אני מבין. אולי
קצת מבולבל, אבל עדיין לא ראיתי שהיא כל-כך ברורה לעצמה, אולי
לעולם לא תהייה ובזה מתבטא יופייה.
וגשם ירד עלינו, כשהקרבה הייתה ראשונית ואז עוד חשבתי על מי
שאהבתי . גשם ירד ועצרתי על החוף שהעלה רק זכרונות טובים,
ופתאום הכל בכה. אינני יודע אם עלינו או איתנו.
גם עכשיו כשעבר כבר זמן ואני מנסה לברר עם עצמי אם היא מכירה
אותי, אני מביט אל תוך האני שלי, ומבין שאפילו אני לא ממש מכיר
את עצמי, אז אולי בעצם אני מבקש יותרמדי.
פרפר לבן חוצה אותי ולפתע נופל על הרצפה ואחריו טס לו יתוש
ענק למולי, יושב על הרגל, כה סימבולי אני חושב לעצמי, אבל אולי
הגיע הזמן להשמיט לרגע את הסימבוליקה הזו ולנסות להתרכז במה
שיש כאן ועכשיו. כאן בהוויה, שאולי מעולם לא הייתה כה קרובה
לנגיעתי.
אני מדליק עוד סיגריה ובפעם הראשונה מזה זמן רב עוצר לרגע
וחושב הרבה על כל מה שבאמת ברור לי אצלה ובאמת כל-כך לא.
"למה אתה צריך את זה, היא שחקנית במשחק שיצרה בעצמה", אמרה לי
ידידה. מחזה קטן של שייקספיר, דווקא לא רע בעיני, אולי שווה
הפקה. שוב הסרט נכנס אל תוך מחשבותיי, ההתמודדות של אדם אל מול
עולמו. ההתמודדות שלו עם כל "שאלת השאלות", שמשום מה נוספות
לשאלה הזו עוד שאלות עם הזמן. אם הכל "שאלת השאלות", אז איך
עונים ואיפה המקום במבחן הזה לתשובה.
אני חושב עליה שוב דיברנו אחרי שתיקה ארוכה ו"אני מצטערת",
שנאמר באמת גלויה. בא לי רק לשתות איתה איזו כוס קפה ארומתית,
לשבת ולדבר איתה על כל הברור והלא ועל כל מה ששותקים עליו. אני
רוצה להיכנס אל תוך החלום שלה בענק, להיות סטאר מצוייר לרגע,
מפורסם מאוד ושהיא לא תתרגש ותדבר אלי בטון מונוטוני וקר,
ושהקור יכה בי ולא אפול ואז אבין, אז אכבה את הסיגריה במין
החלטתיות כזו, ברורה - סימבולית משהו.
כשפגשתי אותה, אמרתי לה איך באמצע החיים נחתתי אל תוך שדה
התעופה של עולמה. כך סתם באמצע החיים. אחרי זמן קצר נמאס לה
מהמשפט הזה, ועכשיו אני חוזר אליו ומבין איך לו דווקא סתם,
באמצע החיים, הופעתי שיניתי את עולמה לשנייה או שתיים.
ניסיתי להבין עוד חלום של ריצה מטורפת שלה בכל המדרגות, היא
רצה מלמעלה למטה, רצה ובכל פעם בחלום הזה נופלת על הראש. תמיד
קמה. וזה הרי כה ברור, תמיד היא קמה ואני בטוח, כי אם הייתי
בחלומה הייתי רואה אותה קמה עם עיניים כחולות פתוחות רחב
ומבקשות קצת חול. להרגיש את הגרגירים הקטנים מתמוססים בתוך
פיה.
היא מספרת על הרגשה שיש לה: היא שוכבת במיטה ופתאום כל גופה
אפר, אך הגוף נשמר בצורתו הרגילה, ואז מישהו מגיח ונוגע בה, רק
נגיעה קלה וכל גופה מתפזר גרגירים גרגירים על המיטה, שהיא
אוהבת ומסמלת בשבילה את הבית.
אולי אני הוא המישהו הזה, אינני יודע. אני פותח חלון ומצית לי
סיגריה, ערום כמו ילד קטן, פנס רחוב שקט מחייך אלי. לוחש לי
שירים בשפה לא ברורה, אך המנגינות ידועות , לקוחות מ"פטר
והזאב" בגרסת הואניל שפעם שמעתי כילד. והיא יושבת ומחבקת כרית.
אני מלך העולם. הסטאר של מישהי אני חושב, הסטאר שלה כך חשבתי,
עכשיו כבר אינני יודע.
התמונה כבר מטושטשת , כתמי צבעי מים דהויים, אבל טוב לי
עכשיו, אני מרגיש אני, שלם ; והיא שם בחלומה המציאותי מתבגרת
ומשלימה עם עצמה. "תגידי לעצמך שבסוף הכל יהיה בסדר, בסוף תמיד
הכל מסתדר לטובה". וכבר איננה מדברת על תמונות של ציצים במקום
של הראש ואני כבר מזמן החלפתי צייר. מסודר כזה, לו דווקא
ראליסט , אבל לא פיקאסו או דאלי.
"טוב צריך אותי".
"טוב נדבר אח"כ".
"טוב צריך אותי".
"בסדר , ביי".