[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
והאש כילתה את הכול

1.

שבוע לפני ל"ג בעומר ההוא ביקרתי אצל סבא מנדל בפעם האחרונה.
הוא קיבל את פניי בחיוך גדול וכפכפים, ואני בתורי החזרתי לו
חיבוק ונשיקה.  אחרי שהפציר לעברי כמה מילים לא מובנות ביידיש,
החווה בידו לעבר הסלון והתיישבנו זה לצד זה על הספה.  
 "אתה יודע למה הזמנתי אותך הנה, עומר?", בחן אותי מבעד
לעיניו הכבויות.
 "אמא אמרה שאתה חולה, אז באתי", השבתי, כאילו היה הדבר מובן
מאליו.
הוא הניד בראשו ומשקפיו העבים נצצו לראשונה מזה זמן רב.

ישבנו על הספה והבטנו אחד בשני.  סבא מנדל לא נראה חולה, אבל
מצד שני הוא גם אף פעם לא נראה היה לי בריא במיוחד, ככה שלא
היה אפשר להרגיש בהבדל משמעותי לכאן או לכאן.  הסתכלתי עליו,
וניסיתי לחשוב מה עובר לו בראש.  תמיד ידעתי שהוא ניצול שואה,
אבל במשך השנים הוא מיעט לדבר על זה, בייחוד אחרי מותה של סבתא
לאה.  פעם אחת שאלתי אותו משהו לגבי סרט שראיתי ביום השואה
בטלוויזיה, והוא פשוט התעלם ממני ולא ענה.  כשחזרנו הביתה
באותו ערב, הסבירה לי אמא באריכות שיש דברים שסבא מעדיף לא
לדבר עליהם, וביקשה ממני לא לשאול אותו שאלות בנושא הזה שוב.
אחר כך כשדיברו על השואה בכיתה כולם סיפרו על המשפחות שלהם
שניצלו ורק אני לא ידעתי מה להגיד.

והנה עברה שנה.  אני כבר הייתי כמה חודשים לפני הבר-מצווה שלי,
ושוב מצאתי את עצמי באותו הבית בפעם המי-יודע-כמה, עם אותו
תמהיל נוסטלגי של ניחוחות עץ ונפטלין העולים מכל קיר וחדר
ותמונה.  להבדיל מפעמים קודמות, הפעם הוא התעקש שאני אגיע אליו
לבד, בלי אמא ונדב.  אמא אמרה שבגלל שהוא חולה אנחנו צריכים
לכבד את הבקשה שלו.  היא נתנה לי קצת כסף קטן ועליתי בצייתנות
על קו ששים ושש, לעבר דירתו המאובקת בשולי רחוב רוטשילד הארוך.
 
 "אתה זוכר ששאלת אותי על הסרט הזה שראית ביום הזיכרון?", שבר
סבא את השתיקה בינינו תוך כדי שאני מתרווח בספה הישנה.
 "מה... רשימת שינדלר?", שלפתי את השם ממעמקי מוחי.
סבא הנהן.
 "עכשיו אני אספר לך מה באמת קרה שם."

בשעות שבאו אחרי זה קיבלתי שיעור מאלף בהיסטוריה, שכמותו לא
חוויתי לפני אותו היום; ועל אחת כמה וכמה לא חוויתי אחריו.
הסתבר לי שאני נצר לשושלת מאוד אמידה בפולין שגרה באיזו עיירה
ליד קרקוב, וכשהנאצים פלשו למדינה בספטמבר שלושים ותשע, חלק
גדול מהמשפחה נלקח לגטו קרקוב עם רבבות רבות של יהודים שחיו
באזור.  משפחתו של סבא מנדל חיה בגטו בחרפת רעב.  אביו נפטר
מטיפוס ואחותו אנה חלתה במקביל בשחפת ונלקחה מעיני המשפחה.  
יום אחד הצליחה אמו להתחמק מהגטו איתו ועם שני אחיו הנותרים
כשהתגנבה למשאית ציוד של האס.אס.  תוך כדי נסיעה הם קפצו
מהמשאית, ובהמשך הצליחו לחמוק מהאויב הנאצי למשך כמה חודשים,
כשהתחפשו לגויים שבאו לחפש עבודות בכל מיני כפרים בסביבה.
כשהגיעו שוטרים נאציים גם לשם והציעו פרס כספי למי שיסגיר
לידיהם יהודים, אב הבית שסבי ומשפחתו חסו בו מייד התחיל לחשוד
בזהותם.  מבלי לחשוב פעמיים,  הסגיר אותם לידי האויב.

המסע ברכבת לאושוויץ-בירקנאו היה חוויה קשה במיוחד עבור סבא
ומשפחתו.  הוא סיפר לי שהעמיסו אנשים כמו סרדינים בקרונות
רעועים ורבים מתוכם כרעו תחת הנטל ונפטרו בדרכם למקום.  אחרים
העדיפו לקפוץ מהרכבות כדי לא להתעמת עם מה שמצפה להם במחנה
ההשמדה.  גם אמו ניסתה להדוף אותו מהרכבת כדי להציל את חייו,
ואת אחיו הגדול יותר הירש אף הצליחה לשכנע לקפוץ.  סבא מנדל
ואחיו יהודה היו מהירים מדי עבורה, ולמרות רזונם נאחזו בכל
הכוח בדפנות הרכבת כדי לא להפרד מהאמא.  

במחנה ההשמדה עצמו המצב רק הלך והחמיר.  משפחות שלמות נקרעו זו
מזו, מי לעבודה ומי למקלחות.  מי שהתנגד להתפנות נורה ונהרג
במקום.  'העבודה משחררת' נטען בשלט, אבל סבא אמר שכבר כילד
צעיר הבין שמדובר בעבודה שצריך להיזהר ממנה כמו מאש.  את אמא
שלו, שהייתה חלשה מכדי לעבוד, לקחו למקלחת.  הוא סיפר לי שראה
אותה בתור לתאי הגזים, ערומה וגלוחת ראש, טרוטת עיניים.
כשניסה להתקרב אליה גירשה אותו מאליה בתנועת יד נרעדת ולחשה לו
לברוח משם כל עוד הוא יכול.  הוא לא ברח.

שנתיים או אולי יותר הוא התחמק מתורי המוות.  חברים שלו פונו
למשרפות, והוא צפה באסירים מנקים את שאריותיהם.  הוא עבד סביב
השעון בתחזוק המחנה בזמן שכל מי שהיה מסביבו מת, וכשאזלו
כוחותיו הגיעו כוחות הברית ושחררו את אושוויץ מהנאצים.  הוא
היה חופשי, ללא נפש חיה בעולם.        


2.

המדורה של עופר הייתה אמורה להיות המדורה הכי גדולה בשכונה.
כבר מלפני פסח אספנו ביחד קרשים מכל מיני אתרי בנייה עזובים,
והעמסנו את הכול בטרנזיט של אחיו הגדול.  היינו נפגשים כל
החבר'ה פעמיים בשבוע כל פעם בבית של מישהו אחר, ויוצאים ביחד
למסעות איסוף נרחבים בפרברי העיר.  בשעה שמונה, עייפים אך
מרוצים, היה מרים עופר טלפון לאחיו שהיה מגיע לאסוף את השלל
בנגלות ופורק אותו במגרש הפנוי ליד ביתם, שם תוכננה להערך
המדורה.

השעה הייתה שבע ארבעים וחמש כשהפלאפון של עופר צלצל.  נתי ואני
היינו עסוקים בדיוק בלסדר את הערמה המכובדת שצברנו באותו היום,
ושלומי התעצבן מזה שאח של עופר מקדים לפני שהוא הספיק להפריד
בין סוגי הקרשים.  
 "זה בשבילך, עומר", אמר לי פתאום עופר ודחף לי את הפלאפון
לפנים.
מופתע מזה שמישהו עשה מאמץ כל כך גדול למצוא אותי לקחתי מידיו
את המכשיר הנייד וקולה הנסער של אמא בקע מצדו השני של הקו.
סבא מנדל נפטר.

הלוויה התקיימה למחרת בבית העלמין ירקון.  מספר גברים חסונים
סחבו את סבא מנדל כשהוא עטוף בטליתו לעבר חלקת הקבר, ומשפחתי
ואני הלכנו אחריהם דוממים.  בהגיענו לבור הפעור, הורידו הגברים
את סבא לתוכו עד שהוא נבלע באדמה, והתחילו לכסות אותו ברגביה
החשופים באמצעות אתי חפירה פשוטים.  בכי חרישי עלה מבין
המתאספים הרבים.

הסתכלתי על הבור ההולך ונסגר ופתאום ראיתי את עצמי בפולין של
שנות הארבעים של המאה הקודמת.  הקברים הרבים שהיו סביבי נעלמו
עד שנשאר רק החור רחב הממדים באדמה, שהלך והעמיק במקביל לעצירת
אטימתו.  האוויר קפא, בעוד משתתפי הלוויה הרבים הפכו לנגד
עיניי ליהודים כתושים ורזים שהסתתרו מפני הנאצים בעיירות ספר
פולניות, ומשנתפסו אולצו לצעוד לעבר יערות סבוכים וחשוכים.
מתוך אדמת המוות הלכו עכשיו ונוצרו מולי אותם היערות; עצים
רבים היתמרו היכן שיהודים היו קבורים בבית הקברות של ההווה.
הרב שניהל את הטקס כיוון את ספר התהילים לעבר ההמון, שעמד
עכשיו עם הפנים לכיוון הבור.  במחי יד הפך בידיו הספר לרובה
ארוך, ובמקום שהיה אמור להיקבר סבא הלכו ונערמו זו על גבי זו
גופותיהם הירויות של אחיי היהודים.

דוד צביקה אמר קדיש ונשא דברי הספד.  למשמע קולו, שבה אליי
תמונת הטקס בישראל של שנות האלפיים.  כולם עדיין היו שם,
בריאים ושלמים (למעט סבא מנדל).  אבא חיבק את אמא חזק.  נדב
עמד בצד והזיל דמעות שקטות.  מזועזע מהמראות הקשים בהם חזיתי,
הצטרפתי לאחי הבכור בפינה המבודדת, וניסיתי להתאפס על המציאות
הקשה בלאו הכי ששררה סביבי.  זכרונות מהבית של סבא וסיפור
הישרדותו סרבו להרפות ממני.  החזן שר כעת 'אל מלא רחמים' ורק
אני לא הבנתי איזה אל רחום וחנון לוקח ממני ככה את סבא מנדל.
לא הצלחתי לעכל איך רק לפני יומיים הוא שיתף אותי בכל תלאותיו
וישב מולי במרחק נגיעה, והנה הוא כבר שב ופגש בשמיים את כל בני
משפחתו שנספו והותיר אותנו לבד בעולם שהיה רחוק מלהיות כולו
טוב.

ביציאה מבית הקברות ניחמו אותי כל מיני דודות שלא ראיתי מימיי,
והרעיפו עליי נשיקות וחיבוקים דביקים של השתתפות בצער.  נפרדתי
עם משפחתי מעשרות האנשים תחת השמש היוקדת של אמצע מאי, שלקראת
שעת צוהריים זו הלכה ותפסה לעצמה מקום של קבע בשמיים, בזווית
של מאה ושמונים מעלות מעל רחבת החנייה של בית העלמין, שם עמדנו
כולנו.  אם בהשפעת אותה שמש ואם בהשפעת סערת הרגשות בה הייתי
נתון, הרבה מהאירועים האלו כאילו פסחו מעליי, והגם שהייתי נוכח
בגופי במעמד הכאב על האובדן הטרי, נפשי ורוחי היו מרוחקות מרחק
רב מההתרחשויות הבלתי-פוסקות.  

יצא, אם כן, שלפני החזרה הביתה התחייבה אמי בפני הדודה מדרגה
שנייה בלה מחיפה שניקח אותה לתחנת הרכבת שבצומת ירקונים (משם
יכלה להתנייד ברכבות לביתה), ואני בכלל לא ידעתי על כך עד שלא
עזבנו את מתחם בית העלמין ובמקום לשוב הביתה סטינו מהדרך
הראשית ונכנסנו לאזור תחנת הרכבת האמורה.  או אז הבחנתי גם
שביני לבין נדב ישבה למעשה לאורך הנסיעה הקצרה במכונית
המשפחתית אותה דודה שקטה, וכמו כולנו הייתה טרודה באבל הפרטי
שלה על מות סבא מנדל.
 "אני רוצה שתלווה את דודה בלה לתוך התחנה ותראה שהיא עולה על
הרכבת הנכונה", אמרה לי אמא בעוד אבא מחנה את האוטו מול פתח
תחנת הרכבת.
נדב ישן והיה מרוח כולו על החלון השמאלי האחורי של הרכב.  בלה
הקשישה כבר חילצה עצמה מהמכונית והתחילה לצעוד לעבר הכניסה
למתחם.  אבא ואמא נראו תשושים מתמיד.  לאחר סקירה זו הבנתי
שאני המועמד היחיד שנותר להשגחה אחרונה על הקרובה הרחוקה, רגע
לפני שתיעלם מעינינו לעוד כמה שנים טובות.  שחררתי את החגורה
והתחלתי לצעוד בעקבותיה לעמדת ההמתנה לקרון הבא.

תחנת הרכבת הייתה עמוסה לעייפה בשעה זו של היום.  תנועה ערה של
חיילים וחיילות שעשו דרכם פנימה והחוצה מהמקום היוותה את עיקר
הסיבה לכך.  נוספו לכך עוד כהנה אזרחים שעשו דרכם מהעבודה
ואליה וסתם עוברי אורח שנקלעו לשם מנסיבות שונות.  דודה בלה
קנתה את כרטיסה בדלפק ונבלעה בקהל זה, ואני בעקבותיה ביקשתי
בנימוס מהסדרנים שיאפשרו לי ללוות אותה לרציף המיועד.  סדרן
אחד נשא על דש חולצתו צלב קרס ופנה לפתע אל חברו בגרמנית
שוטפת.  החבר השיב לו בלשון קולחת זהה וסיים את דבריו במועל
יד.  לתדהמתי באותם רגעים התגלה כי החיילים הרבים לא היו אלא
קציני גסטפו של הפיהרר, וצלבי קרס ארורים צצו במקום תגי
היחידות שלהם.  אחזתי חזק בידה של דודה בלה שמשום מה לא הבינה
מה אני רוצה ממנה וניתקה מגע באופן חד, מה שהותיר אותי חשוף
למבטיהם העוינים של חיות הטרף הנאציות.  האזרחים התחילו
להתלחשש בינם לבין עצמם ביידיש ופולנית.  חליפות העסקים שלהם
התפוררו והתבלו וטלאים צהובים עיטרו את אזור הכיס השמאלי
העליון של חולצתם.  הרכבת נכנסה לתחנה.

עת נפתחו דלתות הרכבת לרווחה נתגלה לפניי מחזה מחריד.  עשרות
בני אדם הצטופפו בדוחק רב בקרונות צרים ומוזנחים.  דודה בלה
נשקה לי והצטרפה להמולה.  ניסיתי לצעוק לה לא לעלות אולם קולי
נדם בין הוראות התנועה שחילקו החיילים לשוהי הרציף.  האנשים
המשיכו לעלות לרכבת בזה אחר זה כצאן לטבח, ראשם מושפל ומבטם
ריקני וחתום, כמו קיבלו מבעוד מועד את גזרת הגורל שניתנה להם.
צרחתי עליהם שלא ייתנו להיסטוריה לחזור על עצמה, אבל נהדפתי
שוב ושוב בידי גוויות מהלכות שהתעלמו מקיומי.  מערכת הכריזה
המקומית הודיעה משהו בדבר אושוויץ, וחזרה על ההודעה במגוון
שפות אירופיות.  הוספתי לצווח בכל כוחי בעוד קריאותיי נופלות
על אוזניים ערלות.  יד כבדה תפסה את כתפי ומשכה אותי לאחור.
 "הכול בסדר איתך, עומר?", זה היה אבא.
הסתובבתי לעברו בבהלה ובאחת נדמו כל הקולות והרכבת יצאה את
התחנה.
 "כן...  כן...  בסדר גמור", השבתי, בידיעה ברורה שזה לא נשמע
אמין במיוחד.  
 "שמעתי אותך צועק אז באתי לראות מה קרה."
 "זה שומדבר, באמת" (שנאתי לשקר, אבל לא הייתה לי ברירה)
"חשבתי שדודה בלה שכחה משהו ובגלל זה צעקתי."

כשהגעתי הביתה קיבלתי צלצול מעופר, שביקש לברר איך אני מרגיש
ומה מצב רוחי.  השורה התחתונה בשיחה הייתה אם אני בא למדורה או
לא (הוא רצה לדעת אם להתקדם בהכנות כרגיל או להוציא אותי
מרשימת המגיעים), אבל הוא בהחלט הצליח להסוות את כוונותיו
בשיחה חברית ונעימה.  אמא ראתה שאני די נרגש (כנראה בגלל
התקרית ברכבת) והכינה לי שוקו חם ועוגיות שוקולד צ'יפ שאני
אוהב, בשביל לשפר את הרגשתי.
 "זה לא קל", אמרה ספק לי ספק לעצמה כשבאתי לשתות את השוקו,
ונאנחה.  
ניגשתי לחבק אותה והיא התחילה לבכות, ואפילו שלא בכיתי בעצמי
יכולתי להבין את מה שהיא מרגישה ולהזדהות איתה.
 "זה יהיה בסדר, עומר, אל תדאג", משכה באפה וליטפה את פניי.
היא ניסתה לחייך, אבל יצא לה מין חיוך מאולץ ועצוב כזה, שתאם
את מצב רוחה.  היה לה הרבה רצון טוב לשפר את מצב רוחי, אבל זה
לא ממש הצליח לה.  אבא חשב שאולי מקלחת תעשה את העבודה.      


סגרתי מאחוריי את דלת חדר האמבטיה והתפשטתי, מוריד מעצמי את
לכלוך היום.  בהיכנסי לתא המקלחת פתחתי את זרם המים.  קול ארוך
וצורם נשמע בוקע מתוך הטוש.  מים עכורים אפופים באדי עשן
צהבהבים התחילו לצאת ממנו טיפין טיפין כשפתחתי את הברז.
ניסיתי לסגור את הזרם אבל זה לא עזר - הגז המשיך לצאת ביתר
שאת.  סגרתי עיניים וניסיתי להירגע ולא לתת לציקלון בי להגיע
לאפי.  אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש שזה רק סיוט ושזה לא באמת
מתרחש.  הרעשים מהטוש לא פסקו, והצינור רעד והתנועע בידי.
נשמתי נשימות ארוכות וקצובות, ויצאתי באיטיות מתוך תא המקלחת.
עוד אני מחשב את צעדיי הבאים עטיתי על גופי מגבת.  שיקול מהיר
הביא אותי להחליט לא לספר על מה שאירע להוריי, כדי לא לגרום
להם לעוד צער ויגון.  אבל כיצד היה עליי להתגבר על הגז המאיים,
יהא טבעו אשר יהא?  באפלה של מחשבותיי יכולתי לראות את דמותו
של סבא מנדל אומרת לי להיות יהודי גאה ולא לפחד.  שאגות אימה
של יהודים שהובלו לתאי הגזים הדהדו לי מהעבר השני של התודעה.
יצאתי מהמקלחת והקולות פסקו.


3.

בימים הבאים המשיכה לתעתע בי המציאות.  כל דבר שקרה הזכיר לי
את סיפורו המפורט של סבא מנדל עליו השלום.  העובד הפיליפיני
שעבד בבית של עופר והסתתר ממשטרת ההגירה התגלה לי באור חדש של
גבורה ועמידה מול המשטר הרצחני.  חבר של נדב שהגיע אלינו ביום
שבת לאחר בילוי בדיסקוטק בליל שישי דמה בעיניי לניצול שואה
אמיץ שהמספרים שהיו טבועים על ידו היוו עדות חיה לזוועה
האנושית שחווה: '17.5\ מסיבת אביב בסטודיו 73'.

בשביל לא להמשיך להבהיל את הוריי ולא לעורר את חשדם של חבריי
שמשהו אינו תקין עשיתי מאמצים אדירים לעטות על עצמי חזות של
'עסקים כרגיל'.  המשכתי ללכת לבית הספר ואף השתתפתי בעבודות
הריכוז האחרונות של איסוף הקרשים.  בכל מקום הוסיפו אנשים לידי
לקבל זה את פני זה בברכת 'הייל היטלר', אבל אני הפניתי מבטי
לכיוון השני והשתדלתי להתעלם עד כמה שיכולתי.  העיתון דיווח על
התקדמות הצבא הנאצי בכיבוש אירופה, תחת כותרות ראשיות של
'מעריב' ו'ידיעות אחרונות'.

בערב ל"ג בעומר התכנסנו במגרש הפנוי ליד הבית של עופר בדיוק
כשהתחיל להחשיך.  שלומי הביא איתו גם את קארין וגלית מ-ז'4,
ונתי צירף בהסכמת החבורה את בן דוד שלו דני מיבנה.  נדב הסיע
אותי לשם, וכשהגעתי בדיוק עמדו עופר ואחיו הגדול להדליק ביחד
את המדורה.  הוא כמובן שמח לראות שהגעתי וכמוהו גם שאר החבר'ה.
גלית אמרה שהיא שמעה שסבא שלי נפטר ושאלה אותי איך אני מרגיש.
נתי אמר שגם הוא היה מצוברח כשסבתא שלו ושל דני מתה לפני כמה
שנים, ושלומי הוסיף שדווקא אצלו במשפחה אף אחד עדיין לא מת,
ושהוא מקווה שכולם שם יחיו עד מאה ועשרים.  
 
הלילה ירד ועופר ואחיו הצליחו להדליק את המדורה.  כמויות
גדולות של שמן נשפכו לתוכה קודם לכן, והם עוד היו צריכים לדחוף
פנימה לא מעט זרדים לפני שהאש תפסה את הקרשים והתחילה להיתמר
לשמיים.  כשהיא עשתה כן, הבטתי בה כמהופנט.  חוסה בחום הרב
שנפלט ממנה, שוטטתי עם עיניי לאורך הגוונים הצהובים והכתומים
שהתערבבו בינם לבין עצמם, משפריצים להבות אדומות עם קמצוצים
כחולים וסגולים לחלל.  לבקשתו של עופר עזרתי לו להכניס רפסודה
מעץ ללב המדורה, רק בשביל לחזות בהתפרצות מחודשת של כל תערובת
הצבעים הזו בתוספת גיצים ועשן שחרכו את אוויר האביב הנקי.
 "עומר", שמעתי הד עמום עולה ממרחקים ,"עומר...  תעזור לי."
העשן הלך והתחזק והפך לשחור ודחוס.
 "עומר...  תעזור לי", זה היה הקול של סבא מנדל.
הרפסודה התפרקה לחתיכות ורעש הגיצים שבקעו מתוכה התערבב עם
לחשי הלהבות, ביניהן ראיתי דמות אדם בודדה עומדת במרכז האש.
מבעד לעיניי הצורבות ניסיתי להתמקד בקווי המתאר של הדמות,
לזהות האם ממנה בקע קולו הרחוק של סבא.  

קולות הבערה השתלטו עכשיו על הכול, וכבר לא יכולתי לשמוע עוד
את חבריי.  צעדתי לעבר האש והיא התפשטה כך שהקיפה את כל טווח
הרדיוס בו עמדתי.  במרכזה ננעל מבטי על הדמות החמקמקה שהלכה
ונעשתה יותר מוחשית ככל שצעדתי לעברה.
 "עומר...  תעזור...", זה היה סבא מנדל, חיוור וכפוף ופניו
מבועתות.
 "סבא מה אתה עושה פה?", שאלתי בבהלה ,"איך הצלחת להגיע לפה
מהאדמה?"
 "אתה חייב לעזור לזכור אותנו, עומר...  חייב...  לזכור", סבא
הלך והתכווץ לתוך עצמו עד שנפל על האדמה.  רציתי להרים אותו,
אבל לפני שהפסקתי להגיע לגופתו היא ניצתה.
 "סבאאאא!", צווחתי באימה.
עור פניו נכווה והצטמק, בעוד חורים גדולים נפערים בתוכם,
מפוררים את תווי פניו וחורכות את בשרו מקצה לקצה.
 "לאאאאאאאאאא!!!"
עצמותיו נחשפו ומראה גולגולתו הערומה שלח צמרמורות של הלם
ותדהמה במורדות גופי.  לאט לאט הרגשתי איך האש מתפשטת גם אליי,
מחליקה לתוך בגדיי ומשתלחת בעורי.  המשכתי לצרוח את שמו של סבא
מנדל ונאנקתי תחת כאבי התופת עד שהכול סביבי החשיך.

התעוררתי כעבור שעה כשאני עטוף בשמיכה במרחק בטוח מהאש.  עופר
ונתי שהבחינו שאני מתאושש עזרו לי להתרומם ולשבת ביניהם.  הם
נתנו לי לשתות כוס קולה קרה וסיפרו שצרחתי בשמו של סבי המנוח
ורצתי לעבר האש.  מזל שאח של עופר היה באזור, כי הוא הספיק
לרוץ אחריי ולחלץ אותי לפני שנגרם לי נזק של מעבר לכמה כוויות
קלות.  מייד אחרי זה מיהר לבית הסמוך להזעיק את הוריו שטיפלו
בי, והזעיקו בינתיים בעצמם את ההורים שלי שלפי דברי חבריי היו
אמורים להגיע ממש אוטוטו למקום.

דמעות נאגרו בעיניי כשסיפרו לי חבריי את המעשה שעשיתי.  בגרון
חנוק סיפרתי להם את סיפורו של סבא מנדל וגוללתי בפניהם את מה
שהתרחש מרגע מותו, דרך הלוויה והביקור הטראומטי בתחנת הרכבת
והמקלחת וכלה במדורה עצמה.  נתי לא הבין למה לא סיפרתי להם את
זה קודם, וקארין חיבקה אותי ואמרה לי שאני אמיץ ושאני לא הייתי
צריך לעבור את זה לבד.  כשהיא אמרה את זה פרצתי בבכי של ממש
וכולם הקיפו אותי באהדה וחום, כולל אבא ואמא שלי שהגיעו בבהלה
למקום.

אחרי אותם רגעים כבר לא חזרו על עצמם המראות הקשים.  כל אותו
לילה ישבתי עם חבריי ומשפחתי ודיברנו על השואה ועל סבא מנדל.
בגלל שהכוויות כאבו לי דאגו כולם שלא אזוז יותר מדי והביאו לי
אוכל ומים בעצמם.  ישבנו יחד עד אור הבוקר ולראשונה בחיי
דיברתי בפתיחות גלויה על תחושותיי האישיות ביותר.  ככל שדיברתי
על שאירע הרגשתי פחות ופחות כאב, ואני יכול גם להישבע שהלהבות
בעצמן הרגישו בכך מתישהו לפנות בוקר, ופצחו לכבודי במופע
ויזואלי מדהים של גוונים מרגיעים ואש נמוכה, שכילתה בעדינות את
פחדיי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-כן...
דה צ'יקס לאב
איט!



אפרוח ורוד
כל הדרך אל
הבנק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/03 8:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה