בפעם הראשונה שנכנסתי לדירה שלו הייתי די בשוק. ממש בית של
משפחה. לא של רווק מזדקן בן שלושים ושתיים שאף פעם לא היה בקשר
רציני עם מישהי. אני לא אוהב לעשות אמבטיה, רק מקלחות, אמר
במבט מבוייש. אבל אם אשתי תאהב לעשות אמבטיה... וזה טוב גם
בשביל ילדים. אז יש לו אמבטיה בחדר האמבטיה המצוחצח, אבל יש גם
מקלחון, שם עשינו את זה בפעם הראשונה. ככה זה עם בחור שעד אלי
ידע רק לזיין בחורות מתוסבכות שהיו באות ויותר מהר הולכות,
וגם זה לא בכישרון רב.
אני אלמד אותך לעשות אהבה, אמרתי לו אחרי הפעם הראשונה
שהזדיינו, כי לעשות אהבה הוא לא ידע. האמת, הוא עדיין לא יודע,
למרות כמה שהשתדלתי. אבל הוא היה  מאוהב בי עד קצוות האוזניים
המטופחות שלו, וגם זה לפעמים מספיק לבינתיים.
ואהבתי את השקט שלו, ולהפתיע אותו ביום שישי לפני הצהריים
בדיוק כשהוא באמצע הניקיונות, מזיע, ועם ריח של איש ולא של
סבון, והוא מתבייש ולא רוצה, ואני כמעט אונסת ממנו חיבוק,
ויוצאת חמש דקות אחרי שהגעתי כדי לאפשר לו לגמור עם הניקיונות,
ונוסעת הביתה לארוחת צהריים שליאור ואני בישלנו ברוטציה.
היינו חודש ביחד ודי בעננים, ולמרות שהוא לא הסתכל לי בעיניים
כשהתעלסנו, ידעתי שהוא מטורף עלי. את המפתח הרזרבי לדירה שלו,
הוא נתן לי כבדרך אגב, בבוקר אחד כשהתחשק לי להתפנק עוד קצת
במיטה והוא מיהר לעבודה, ומאז הוא לא ביקש אותו בחזרה, אז
השארתי אותו בצרור שלי.
לעבור לגור איתו היה כבר משהו אחר. בהתחלה לא התלהבתי כל כך .
הסתדרתי יופי עם ליאור מאז שאמא עברה לגור עם החבר שלה והשאירה
לנו את הבית. כשראיתי שאני ישנה אצלו כמעט כל יום, הבנתי שהגיע
הזמן להעביר גם את החפצים. גם ככה היו לי מהיום הראשון בו
ישנתי אצלו מגירה ומדף בארון. אז נוספו לי עוד מגירה ושני
מדפים. לא היתה לו בעייה להוסיף לי עוד, רק שלא אגזול לו מאזור
התליה בארון, שממילא לא הייתי צריכה.

אחרי יומיים הוא התחיל לכבס לי את הבגדים, גם הנקיים, בהדרגה,
וזה היה נחמד דווקא שיש לנו את אותו ריח של מרכך מהבגדים, כך
יכולתי להריח אותו גם כשלא היה ליידי.
הוא גם לא נתן לי לעזור לו לנקות את הבית ושמחתי על כך, כי אם
יש משהו שאני שונאת לעשות זה ספונג'ה. הוא היה  הולך בבית
ומסדר אחרי וזה נראה כאילו הוא מפיק מזה הנאה מסוימת, אז אם זה
עושה לו טוב - למה לא?
משהו כמו שבועיים אחרי שעברתי לגור איתו סופית,  התקשר ליאור
בהתרגשות לספר שקיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, שהוא חייב לנסוע
תכף ומייד, ושהם לא יודעים להגיד לו מתי הוא יחזור. במהירות
ארגנו לו שלוש מזוודות ותיק צד והסעתי אותו לשדה התעופה. בדרך
חזרה אספתי את מוקי והבאתי אותו אלינו. כלב הוא תמיד המבחן
לגבר האם הוא יכול להיות אבא טוב ובן זוג מסור או לא. תנאי
הכרחי אם כי לא מספיק.
האמת, הוא נראה די המום כשפתח את הדלת וראה אותנו משתובבים
לנו. עשיתי ביניהם היכרות ונראה היה שמוקי אפילו די מחבב אותו.
ואם מוקי מחבב מישהו, לי זה עושה המון. ומוקי הביא לנו כל כך
הרבה שמחת חיים. אין כמו לחזור הביתה בהפסקת הצהרים, אל כלב
שמרוב התרגשות לא יודע מה לעשות ופשוט מתחיל להקיף את השולחן
בסלון בהסטריה, ובערב לחזור הביתה אל המתוק הזה שמקבל את פנינו
ביבבות אושר. אפילו הוא נראה שמח לקבלת הפנים הזו, בתנאי שמוקי
לא קופץ עליו או על הספה, וגם לזה הרגלנו אותו. שמנו סדינים על
הכורסאות כדי שלא ירפט אותן לגמרי וזה היה ממש בסדר. היה לו את
השטיח שלו בסלון, שם הוא ישן, וחדר השינה היה לחלוטין מחוץ
לתחום שלו, חוץ מפעם אחת ששכחנו לנעול את הדלת וקצת צעקנו תוך
כדי והוא דאג לי וקפץ על הדלת  ואחר כך על המיטה ומזל שזו לא
הייתה תקופת הנשירה שלו אז החלפנו מצעים והכל היה בסדר, ועוד
איזו פעם פעמיים בהתחלה כשבבוקר שכחתי לסגור את הדלת של החדר
אחרי שהוא כבר יצא ומוקי קפץ עלי מאושר.
יש לי הרגשה שהוא התחיל לקנא במוקי  די מההתחלה. בתשומת הלב
שהוא קיבל ממני, בחיבוקים ובנשיקות שלנו. יום אחד אפילו צעק
עלי להפסיק לכנות אותו מתוקי, כי זה הכינוי של הכלב. טיפש. היה
צריך להיות גאה. הייתי מלטפת את שניהם, כל אחד ביד אחרת, שווה
בשווה כדי שאף אחד לא ירגיש מקופח. הוא התחיל לבקש ממני לשטוף
ידיים ופנים לפני שאני נכנסת איתו למיטה אפילו אם כבר התקלחתי
לפני ארוחת הערב. והשתדלתי, באמת השתדלתי. וניסיתי להסביר לו
שכלב בבית זה דבר בריא אבל הוא לא קיבל את זה.
פעם אחת איים שידרוס אותו.  ממש נבהלתי, אבל לא האמנתי שהוא
מסוגל, בעיקר לא אחרי הסיפור שלו איך פעם דרס חתול בטעות ואני
הצטמררתי כשחשבתי על החתול המסכן וגם עליו ועל הטראומה שחטף,
עד כדי כך שלא יכול היה עוד לנהוג באוטו ההוא ומכר אותו.
כשגרים עם מישהו, אפשר לחשוב שאי אפשר להעמיד פנים הרבה זמן.
תיק תק עולים על הדברים הגדולים והקטנים כאחד. בולשיט. הייתי
עיוורת לגמרי.
למה?   לזה שלמשל כמעט לא יצאנו מהבית. כשיש די-וי-די בשביל מה
צריך ללכת לקולנוע? הנה, כל מה שמציג בקולנוע אני מוריד
מהאינטרנט וצורב. הסרטים הכי חדשים, גם אלה שעוד לא הגיעו
לארץ. לא היה לי נעים להגיד לו שקשה לי בלי תרגום, אז ככה
ראיתי סרטים במשך שלושה חודשים, מבינה רק חלק מהסרט וכמעט אף
אחת מהבדיחות. בדרך כלל בישלתי, אני אוהבת לבשל. אפילו דברים
שבדרך כלל לא עושים בבית, כמו רביולי למשל. אני אוהבת לערבב את
החלמון עם הקמח והמים והמלח, לתת לו לנוח בזמן שאני מכינה את
מילוי הפטריות או הבטטות ואז לרדד ולמלא ולסגור טוב טוב שלא
יפתח ולעשות צורות יפות, ליבש קצת ולהקפיא חלק ואת החלק האחר
להשליך לתוך המים הרותחים. אחר כך להשחים במחבת את אלה שלא
התחרבשו ונשארו יפים ותפוחים, ועם השאר לפטם את מוקי שתמיד
יודע להגיע בזמן למטבח כשיש דברים טובים. כשיצאנו למסעדה בה
שנינו אכלנו, היינו מתחלקים בתשלום, וכאשר פעם אחת אני אכלתי
והוא רק שתה, הוא העביר אלי את החשבון שהמלצר נתן לו, למרות
שהוא יודע שהוא מרוויח פי שתיים ממני. נו, טוב. שוויון רצינו.

גם המין לא היה משהו. הבחור אלוף באקרובטיקה. בעמידה, בישיבה,
למעלה, למטה, הצידה, אחורה. שעות שעומד לו, אבל הוא לא גומר.
אבל כמה אפשר? ואני בכלל לא צריכה את כל השטויות האלה. מה שאני
צריכה את המבט המתמסר בעיניים שלא היה לו. לא, הוא בכלל לא היה
מסתכל. רק הידיים מגששות. ואני רציתי שיאהב אותי עם כל הגוף.
בבוקר בו ליאור חזר והתקשר אלי מתחנת הביניים בציריך שאאסוף
אותו משדה התעופה בערב, לא יכולתי לעבוד. מעולם, מאז שנולד, לא
נפרדנו לתקופה כל כך ארוכה והגעגועים שהחנקתי פרצו וכבר רציתי
לראות אותו ועכשיו. הלכתי למכולת לקנות קצת מצרכים שיהיו לו
בבית כשיחזור והכנסתי למקרר. גם אל הבית שלנו התגעגעתי. עם כל
הבלגן, זה באמת היה הבית שלי.
מוקי לא ידע אם לצהול או לבכות על שהשארתי אותו אצל ליאור
והלכתי, רק יבב, והבטחתי לחזור לבקר אותו לפחות פעמיים בשבוע.
הוא הבין. התקשרתי לדירה, ולא היתה תשובה. מוזר, היה כבר ממש
מאוחר. התקשרתי  לסלולרי.
הוא אמר לי שהוא בבית מלון. שאני יכולה לבוא אם אני רוצה. אבל
הוא לא רצה. לא באמת. וגם אני כבר לא רציתי.