הייתי פעם וורודה. אבל לפני זה, שיר שכתבתי לי, ממש עכשיו:
אף אחד לא אוהב אותי
אף אחד לא אוהב אותי
אף אחד לא אוהב אותי
אני לבד.

פעם הייתי וורודה. היו לי וורודים, וכמה כתומים בהירים. אבל
באופן עקרוני הייתי וורודה. אבל מאז מאסתי בהם, בוורודים,
ורציתי אחרים. שיחקתי, שחקתי, צחקתי, ציקצקתי, והפכתי שחורה.
עכשיו יש לי שחורים, אבל רק שלושה. אחד מאחורי האוזן, אחד מתחת
לפופיק ואחד שם. מתחת לשד שמאל, ממש מעל הלב. וזה הכי מסוכן
מבין השלושה. אבל במילא לא נשאר לי לב.

אתה-
יש רגעים, לילות בעיקר, כשאתה יושב מול המראה, או מול המחשב,
וחושב: מה קורה? רגעים כאלה, שאתה במקרה נופל על איזה משהו
שכתבת מזמן, שיר, או סיפור, או קטע מיומן, ואתה נכנס למעין
אטרף נוסטלגי. ואז מגיע הרגע בו אתה בוחן את עצמך ביחס לעבר,
ולפעמים העבר לא כל-כך רחוק. אתה חושב אם השתנית. להשתנות זה
טוב. לא אכפת לך אם זה השתנות לטובה או לרעה, אבל העיקר שלא
תשאר אותו יצור אומלל שהיית בזמן שכתבת את מה שכתבת, או
כשציירת מה שציירת על הקיר הגדול משמאל למיטתך. ואז אתה חושב
על החברים הדפוקים שלך, ואיך שכבר נמאס לך מהם. ואז אתה מנסה
לחשוב על אנשים שהיית רוצה שיהיו חברים שלך, ואז אתה חושב על
זה ששוב עונת הרפורמות הגיעה. שוב אתה צריך להתגמש ולהשתנות
כדי להתאים לאיזה מרקם חברתי מסוים. ואתה שונא כשזה קורה. אתה
ממשיך להמהם- תהיה עצמך, זין על כולם. ואז אתה נזכר שאין עצמך.
ומתי בפעם האחרונה הייה עצמך? אתה הרי בלילה של רפורמות לא
מוצלחות, מחקת כל זכר למה שאולי היה אמור להיות עצמך, פעם,
ונשארת עם קליפה ריקה. ואז אתה רואה אנשים שלוקחים את העצמך
שלך. שמתנהגים בדיוק כמו שהיית מתנהג אולי, אם היית עצמך, ואיך
שהם נהנים מהחיים יותר ממך. כל העצמך האלה. יש רגעים כאלה. בהם
אתה פולט ראנדומלית, באמצע הלילה, את כל הדברים שמציקים לך. על
איך שאתה כבר דלוק במקביל על שלושה אנשים שונים, ואיך שאתה
יותר מדי פחדן כדי לעשות משהו בנידון. וזה דווקא משהו שלא
השתנה בך מעולם. וגם לא ישתנה. יצור אומלל שכמוך.


אני?
הכל מצויין איתי, תודה ששאלת. אני מרוצה מהחיים שלי.