עד שלא נמות, לא נבין את המשמעות האמיתית של החיים
אנחנו חיים חיים כל כך שגרתיים והכל בגלל הפחד
הפחד מהשינוי, הפחד לחיות, הפחד לאבד את מה שכבר יש לנו
בידיים

כשקורה לנו דבר רע אנחנו בוכים - למה לא יכול להיות יותר
טוב???
אבל כשהטוב סוף סוף מגיע - אנחנו בורחים ממנו כמה שיותר מהר
כדי לא להתרגל אליו.
אף אחד לא מסוגל להעריך את מה שעובר עליו עכשיו,
ורק כשהוא עובר אנחנו אומרים כמה חבל שזה נגמר...

באיזה שהוא מקום החיים שלנו נורא משעמים
אנחנו קמים בבוקר בזמן שאנחנו יודעים בדיוק מה הולך לקרות
במהלך היום,
לקום-להתארגן-בי"ס-חברים-משפחה-מושב-ולישון...
וככה עובר עלינו יום ועוד יום ועוד אחד,
למה החיים שלנו לא יכולים להיות יותר ספונטאניים, עם יותר
שינויים?
אולי זה בגלל שנוח לנו עם השגרתיות המרובעת הזו...

אבל בשבילי זה די משעמם...

אם תנסו רק לשנייה להסתכל על העולם מבחוץ ולכלול בפנים את
כולם,
את העשירים, את הנכים, את התינוקות, את הזקנים, את העניים, את
החזקים,
את החלשים, את כולם, תראה שהחיים שלך עצמך לא כל כך נוראיים,
ותמיד יש מישהו שיותר קשה לו ממני,
ואז מה שיישאר לך לעשות, זה להסתכל במראה להגיד תודה
ולהעריך, להעריך גם את השנייה הקטנה שעוד רגע מסתיימת...