אני לא יכולה יותר כבר לסבול את זה!
אמא שלי כבר עולה לי על כל העצבים, היא חושבת שהיא יכולה לקחת
מבלי לתת, וזה פשוט לא עובד ככה. הייתי יכולה לספוג את זה
מחברה, כי זה לא יהיה ממש אכפת לי לעזוב אותה, אבל אין אפשרות
כזו לעזוב את אמא שלי, וגם אם הייתה אפשרות כזאתי, אני לא
הייתי ממהרת לנצל אותה...
היא פשוט רוצה ממני כל מיני שטויות. היא מצפה ממני לכל מיני
דברים בתחום הלימודים למשל, אבל חוץ מכסף, היא לא מוכנה לתת לי
כלום, וכשאני חושבת על זה, זה כל הזמן היה ככה. אבא שלי הבין
את זה אז, אבל לצערי הוא לא מבין את זה היום. יכול להיות בגלל
שהוא אחלה, הוא בא ושם לב שאני קיימת, הוא דואג לי מכל
הבחינות, אבל אמא שלי באה כל יום בשמונה, אפילו לא אומרת לי
שלום וכבר מתחילה לבוא אלי בטענות כמו למה לא סידרתי, למה אני
לא לומדת וכו'. מה שבאמת הרגיז אותי, זה שבאתי הביתה עם תעודת
הצטיינות, עם 97 ממוצע ולפני שהיא אפילו אמרה לי שלום היא ישר
התחילה לקטר על החיסורים שלי ועל ה85- בביולוגיה ! ומה יש לה
לקטר? הרי היא אף פעם לא בשבילי כשאני צריכה אותה, והיא תמיד
שם בשביל האחים שלי, ועוד היא אומרת שאני תמיד יכולה לפנות
אליה, והשאלה מתי?
כל השנה הזאת אני חשבתי שהיא בסדר, עד שפעם אחת היא אמרה באיזו
שיחה שלה עם לא זוכרת מי, שהיא באה עייפה מהעבודה ואני מתחילה
לקשקש לה והיא אפילו לא מקשיבה לי כי היא כ"כ עייפה מהעבודה
והלימודים...
אני יודעת שיכול להיות שאני טועה, ושאני נורא אנוכית בגלל שאני
כאילו מבקשת ממנה להפסיק לעבוד או ללמוד, כי אני יודעת שהיא
מאוד מאושרת מכל הקטע של הלימודים, וגם מהעבודה היא מאושרת כי
זה כאילו כבוד בשבילה לעבוד במשרה כ"כ גבוהה, והשורה התחתונה
היא שהיא מאושרת מזה, אני יודעת שזה אולי גוזל ממני הרבה מאמא,
אבל זה קורבן שאני צריכה להקריב בשביל שהיא תהיה מאושרת אולי
היא הייתה עושה את זה בשבילי גם. זאת החלטה שלה בסך הכל, אבל
אני במקומה לא הייתי מתנהגת ככה. הייתי חושבת לפני אם מה שאני
הולכת לעשות פוגע במישהו, ובטח לא הייתי רוצה שהאושר שלי יבוא
על חשבון אושר של מישהו אחר, בטח לא על חשבון האושר של הבת
שלי. אבל זאת החלטה שלה לא משנה כמה זה פוגע בי...
אני לא ממש רוצה לדבר איתה על זה, זה יעשה לה קצת כאב לב, וזה
עוד לחצים בשבילה והיא באמת לא צריכה את זה כי יש לה כבר בעיות
בריאות בגלל זה.
בכלל, יכול להיות שהיא מבינה שזה מה שקורה כי היא יודעת שאני
מאוד אוהבת לקנות, אז היא קונה לי, ואז זה כאילו שהיא מנסה
לקנות אותי. זה לא פייר, כי אז אני לא יודעת אם לנצל את זה או
לא, כי מצד אחד אם אני אנצל את זה אז זה יוצא שאני מוותרת לה
על כל הכאב הזה שנגרם לי, ואם אני לא מנצלת את זה אז זה אומר
שאני נורא נפגעתי, מה שנכון, אבל אני מנצלת את זה בכל זאת אבל
זה רק בגלל שאני לא יודעת מה קורה: או שאני אנוכית מידי, או
שהיא לא בסדר. אז אני לא יודעת אם יש על מה לוותר (יש כי הכאב
קיים אבל אני מתכוונת אם הכאב שלי לא מוצדק) והכסף זה כמעט
הדבר היחידי שנשאר לי מאמא... אז בינתיים זה המצב.