א

הוא החנה את המכונית במקום הפנוי הראשון שמצא ויצא החוצה. צעד
לאטו, באור הדמדומים האפור, לאורך הרחוב הצדדי הצר, עוקף בנחת
פגושי ג'יפי שטח וגללי כלבים. מנקודת ראות מסוימת היה זה יום
חגיגי. לא יום למהר בו.
היה בדעתו להגיע אל אחד הרחובות הראשיים, דיזנגוף או בן-יהודה,
ולהכנס למקום הראשון אשר יראה לו מתאים. אלא שמצא את מבוקשו
מוקדם מכפי שציפה: שלט מקושקש מעץ כאילו עתיק. מדרגות שירדו אל
קומת קרקע של שיכון אשר התחזתה למרתף בירה. אורות אדמדמים
,עמומים.
שמו של המקום היה "לולי-פאב". בפנים היו הכיסאות הגבוהים
הרגילים שליד הבר, אשר היו לכאורה, לפחות על-פי כל הסרטים
וסדרות הטלביזיה שראה מעודו, המקום הראוי להשתכר בו. כיון שלא
ידע אם ירצה גם לאכול משהו, העדיף בכל זאת לשבת ליד אחד
השולחנות הקטנים שהיו פזורים סביב.
כשהגיעה המלצרית, קטע את הרצאתה על סוגי הבירה השונים והזמין
אחד מהם באקראי. כוס גדולה. ביקש גם תפריט.
המקום היה מאוכלס למחצה: זוג או שניים, כמה גברים ונשים בגפם,
חבורה קולנית במקצת של צעירים וצעירות בשנות העשרים המוקדמות
שלהם, ליד אחד השולחנות המרוחקים. לא בדיוק מתמחים
בנוירו-כירורגיה, אם לשפוט על פי קרעי השיחה אשר הגיעו
לאוזניו. לא נורא. רעש נסבל.
החליט שהוא בעצם כן מעונין לאכול משהו. סעודה ממש. משתה. למה
לא. הרים את מבטו על מנת לרמוז באלגנטיות למלצרית ואז שם לב
לכך שאחת הבחורות שליד הבר מתבוננת בו. חייך אליה והרים את
הכוס הריקה. ביישנותו הרגילה התנדפה כלא הייתה הערב. היא חייכה
אליו בחזרה ולהפתעתו גלשה מן המושב ופסעה אליו בהחלטיות.
-"שלום."
-"וברכה."
-"אני דלית."
-"ואני נפתלי."
-"נפתלי?"
-"צריך להגיד את האמת."
היא צחקה. היו לה שיניים לבנות, משובחות. שחומה. גוף נאה,
שופע. מן הסתם שופע מדי לטעמה, חשב. פנים מצויות למדי. איזה שם
אידיוטי, דלית, חשב. אבל, איש אינו בוחר את טעמם הרע של הוריו.
לא רע. מי יודע, אולי מגיע לי גם זיון נורמלי, במסגרת הסעודה
האחרונה.
-"מה אתה עושה פה, נפתלי?"
-"סתם. חוגג. בואי תצטרפי."
-"יום הולדת?"
-"להיפך. שבי. תרגישי בנוח."
-"מה?"
-"שבי. לא נעים לי שאת עומדת. אני מתכוון להזמין ארוחת שחיתות
ולהזמין אותך. מה את אומרת?"
היא התיישבה. די בשמחה. החליטה שלא שמעה טוב, או שאני שיכור,
חשב, ומי יודע אם היא לא צודקת. יופי, אני מעדיף אוירה נעימה.
-"ובכן דלית, יקירתי, התכוונתי לפזר פה ניירת על השולחן ולעשות
כאילו אני עובד. ואולם, הופעתך הבלתי צפויה הושיעה אותי ממאמץ
מביך זה. לאות תודה, והוקרה, אני מתעתד להזמין לנו שרימפס וכן
בקבוק יין. כלשהו. מה את אומרת?"
היא צחקה שוב.
-"כמה בירות כבר שתית?"
-"אחת בדיוק. ואני מבקש להצהיר שאני נעלב קשות מן הרמיזה שאני
שיכור. הסיבה האחת, והיחידה, להתנהגותי, היא העובדה שנפלתי שבי
בקסמיך, שאין לעמוד בפניהם."
היא המשיכה לצחוק.
-"זכית בלוטו?"
-"אני מיליונר הי-טק, כמובן. כפי שכבר ניחשת, ללא ספק."
-"באמת?"
-"לא ממש, חוששני. אבל, בעניין הקסמים דווקא כן התכוונתי. מה
את עושה בחיים, דלית?"
היא עבדה במשרד הביטחון. עבודה פקידותית כלשהי, עליה לא ששה
לדבר. לא עבודה מלהיבה במיוחד, כך נראה. הוא המשיך לקשקש, לחזר
אחריה, לשעשע אותה. היא צחקה הרבה. בחורה חביבה למדי, התרשם.
לבסוף הזמינה אותו "ללוות אותה הביתה". פשוט כך. כל-כך קל.
אילו היה לומד קודם לכן כמה קל זה יכול להיות, חשב. אילו היה
לומד הרבה דברים קודם לכן.

ב

היא התגוררה במרחק שלושה או ארבעה בלוקים מן הפאב, שהיה מקום
הבילוי המועדף עליה לשעות שלאחר העבודה. הדירה בה גרה הייתה
דירת שנים וחצי חדרים שכורה, סטנדרטית ולא ממש מטופחת, בקומת
קרקע. הייתה לה שותפה לדירה. סטודנטית, אשר למרבה הנוחות, נסעה
לסוף השבוע אל הוריה. "הבניין נראה שומם למדי", חשב, "טוב".
הימני מבין שניים וחצי החדרים היה החדר שלה. ה"חצי" היה למעשה
חדרון מבוא עירום ומבולגן למדי: מטריות, נעלים, כסא קש,
טלביזיה.
מיד כשנכנסו אל חדרה הסתובבה ונצמדה אליו בנשיקה שוקקת ביותר,
לשונה פולשת אל פיו, באותה החלטיות שהפגינה לפני כן, בפאב. שלח
יד וחפן ישבן אחד, בלי הרבה חשק. מעמיד פנים, בעצם.
היא התנתקה ממנו, מחייכת.
-"שב. תרגיש כמו בבית. נארח אותך קצת. אני הולכת להכין לנו
משהו לשתות."
-"יופי."
מצא כסא והתיישב עליו. עכשיו כשהתיישב, הציקה לו בליטת האקדח
בישבנו. משך אותו החוצה והתבונן בו. מדוע, בעצם, חייבים להחזיק
את האקדח נעוץ בישבן? רק בישראל זה כך. אילו היה בסרט אחר, היה
מחזיק את האקדח בנרתיק בית-שחי סקסי, מוצנע בז'קט מעוצב
ומחויט.
התבונן סביבו בחדר. בפינה, על שולחן איפור סטייל שוק הכרמל,
עמדה ואזה ירוקה, גדולה, סרת טעם. במרחק שני מטרים, אולי.
קליעה בטוחה. הרים את האקדח וכיוון. עוצם עין בלתי מכוונת,
נועל מרפק, שני האגודלים זה על גבי זה. מקצוען.
היא נכנסה אל החדר. התכוונה, כנראה, לשאול אותו מה הוא שותה.
-"מה אתה עושה?"
נימת קול מתוחה. מתחזה למשועשעת. כבר עכשיו.
-"שום כלום."
הוא לחץ על ההדק.
היא צווחה ומיהרה להסות את עצמה.
חזיז ורעם. פיצוץ מרשים, בהחלט. עשן והכל. קצת טיח נשר מהקיר.
והירייה החטיאה בכל זאת. קליעה בטוחה. שני מטרים.
"שיט!" צעק. הסתובב אליה, מתלונן.
-"אפילו זה לא. מה את אומרת על זה?"
היא הייתה חיוורת.
-"אני מבקשת שתלך."
-"אה, זה טבעי. אני מודה. בהחלט. לכולנו יש בקשות ומשאלות."
הסתובב חזרה וכיוון שוב. הפעם ביתר זהירות. הירייה הזאת עשתה
את המלאכה. האגרטל האוילי התרסק לרסיסים, ממלא את החדר אבק.
-"את רואה", הסביר לה בדידקטיות, "זה מה שחשוב בחיים: התמדה.
לא לוותר."
היא הלכה לאחור, מצאה את המיטה והתיישבה עליה. משתדלת מאד
להיראות רגועה. לא לעשות תנועות פתאומיות. יד אחת שלה רעדה.
הסתירה אותה תחת הכרית. הכי חשוב לא להראות פחד.
-"מה אתה רוצה?"
היא הייתה גאה בקולה. קר, יציב כמעט לחלוטין. הייתה לה, כמובן,
תשובה לשאלה זו. תשובה שלא מצאה חן בעיניה. הרי לאנוס אותה לא
היה צריך, ומן הסתם לא קיווה למצוא כאן את יהלומי הראג'ה. מכאן
שהוא פשוט חיפש צרות. רצה להרע. כל שובבותו המפוקפקת העידה על
כך. כן.
נשמה נשימה עמוקה והחליטה להיות אמיצה. היא תצטרך לשרוד את זה.
איכשהו.
הוא התבונן סביבו, מכוון אליה את האקדח ברישול. החדר היה באמת
מטופש להפליא. אגרטלים , כדי חרס כביכול עתיקים, רישום עירום
חובבני של בחורה ("שלה כנראה", הרהר, "מתנה מאיזה חרמן מעמיד
פנים, כמוני"), מחצלות קש על הקירות. היה לה אפילו וילון
חרוזים ססגוני, ביציאה אל המטבח. כל דבר שטות והבל שניתן היה
לרכוש בפרוטות בבזאר פשפשים כלשהו ברחבי העולם לוקט והובא
לכאן. היא עשתה מאמצים מעוררי חמלה לשוות לחדר, לכל חייה
הריקים, איזשהו "אופי".
חמלה.
לא יפה להחריב כך חדר של בחורה מסכנה וטיפשה. בחורה שאוספת כל
מיני אפסים מאופסים בפאבים ומראה להם עד כמה היא "טובה במיטה",
בתקווה נואלת למצוא שם את אהבת חייה.
הוא ניגש אל השולחן. חטף ממנו את התיק שלה. פער אותו והחל
לנבור בו בגסות, משליך ממנו חפצים שונים. התיק היה גם הוא סלט
מלכותי של שטויות, בדיוק כמו החדר. הוא הוציא ממנו עטים,
פתקאות צבעוניות עם מספרי טלפון, כסף קטן, שניים שלושה פנקסים,
מברשת וסיכות לשיער, ראי, שפתון, מסקרה שנשמטה מידיו לרצפה
והכתימה בתכלת את השטיח. פתח רוכסן צדדי ונשרו ממנו ארצה
קונדומים, בזה אחר זה. צרור מפתחות.
-"איזה מהם של הדירה?", תבע.
-"הרב-בריח. הירוק."
היא החלה לבכות. בשקט. מנסה להתאפק.
הטלפון הסלולרי היה בתחתית הערימה. הוציא והשליך אותו ארצה ואז
רמס אותו בקפידה, עד שהתרסק. בכיה גבר.
זה לא רק הפחד, הבין. אלא גם העלבון. הוא, כנראה, באמת מצא חן
בעיניה, עם חזות הילד-טוב-ירושלים שלו. לא בכל יום נקרה על
דרכה בחור כזה, חתני כזה.
ומה תעשי עכשיו? חשב, בעיטת קראטה מסוגננת? ללא ספק. זוהי
המציאות, יקירתי. המציאות במלוא הדרה הכובש. כשעומד מולך מטורף
חמוש באקדח כל מה שנותר לך לעשות הוא להגיע למסקנה שחרא ועוד
חרא שווה חרא.
היו לה שני מכשירי טלפון. האחד רגיל, עד כמה שמכשיר טלפון
בצורת מיקי מאוס ראוי לתיאור הזה, והשני אלחוטי, בצבע
ורוד-תחתונים מזעזע. הטעם הרע של ההורים הוא, כך מסתבר, בכל
זאת סימן לבאות, החליט.
הוא עקר את שני המכשירים ממקומם והטיח אותם בקיר וברצפה עד
שהיה משוכנע שהוציא אותם מכלל פעולה.
דלית שכבה מצונפת בקצה המיטה והתייפחה ביגון, מגנה על ראשה
ופניה בזרועותיה. לא עלה על דעתו כלל להכות אותה. היא גם
השתינה מפחד. כל קידמת מכנסיה הייתה רטובה.
הוא לקח את החוט מן הטלפון שהרס וקשר בו את ידיה זו אל זו ואל
רגל המיטה. קשר גם  את פיה, בציפית הכר שלקח מן המיטה. לא היה
לו במה לקשור את רגליה. זה יספיק. יידרש לה זמן להשתחרר.
הזדקף והביט בה במבט חלול. לא היה לו מושג מה הוא מתכוון לעשות
עכשיו. נראה שההצגה, הזאת לפחות, נגמרה.
-"שלום, דלית."
פנה ויצא לאטו מן החדר ומן הדירה, נועל אחריו בזהירות את הדלת.
היא הביטה אחריו בחוסר אמון.
כאשר סגר את הדלת, דימה לשמוע אנחת רווחה חנוקה.
"יפה", חשב לעצמו, "אני יודע מתי אני לא רצוי".
הלך, מהר ככל שהרשה לעצמו, אל המכונית. את המפתחות זרק לתוך
אחד השיחים בדרך.
"אני עדיין יכול לסגת", התלבט, "לא עשיתי לבחורה הזאת כלום".
"לא", החליט "רק על מה שכבר עוללתי ישלחו אותי לאשפוז כפוי,
וזה במקרה הטוב. בכל מקרה, מחכים לי כמה וכמה לילות באבו-כביר.
לא. היום זה היום. הגיע הזמן לגשת לעניין".
נכנס אל המכונית, התניע והסתלק.
הגיע הזמן לגשת לעניין.

ג

הוא היה יכול לנסות להיכנס אל הבנין דרך הכניסה הראשית. שם עמד
תמיד שומר רוסי זקן. אחד מהמסכנים האלו ששואלים אותך אם אתה
מחזיק נשק ומעבירים עליך מגלה מתכות תמורת עשרים שקלים לשעה.
אפשר לירות בו ולהתפרץ פנימה. גם זה לא יפה, ולא מרשם בדוק
להצלחה.
החליט לנסות ולהיכנס דרך קומת החניה התת-קרקעית. שם מכירים
אותו, ובכל מקרה בודקים רק את תא המטען של המכונית ולא מבצעים
חיפוש על גופו של הנהג. המחסנית הנוספת שבתא הכפפות כבר עברה
משם אל כיס מכנסיו. את מדבקת הלוגו של החברה דאג עוד קודם לכן
לקחת ולהעביר למכוניתו הפרטית.
זה פעל. איש לא שאל שאלות והוא הגיע אל המעלית ונכנס לתוכה ללא
כל בעיות. הציץ בשעונו. השעה הייתה שמונה וחצי בערב. כולם יהיו
במשרדים. טוב.
המעלית החלה לעלות. בקומת הקרקע נפתחה הדלת וירון נכנס פנימה.
לכל הרוחות. מה הוא מטייל מחוץ למשרד בשעה כזאת. הוא היה קולני
ולבבי כרגיל.
-"אהלן, אהלן! לוק הוז היר! מה נשמע, גבר? באת לבקר אותנו? לא
יכולת להתגבר על הגעגועים?"
-"בדיוק. הגעגועים גברו עלי."
-"נו? הסתדרת? מצאת משהו? במה זכינו לכבוד?"
-"יש איזה דבר או שנים על הכוונת. באתי לכל מיני סידורים
אחרונים."
-"יופי. תצליח. אתה מוזמן לקפוץ אלי לביקור, כשתסיים."
-"בשמחה."
המעלית נעצרה. ירון ניגש להעביר את כרטיס העובד שלו במכשיר
שליד דלת הכניסה לחברה. נפתלי התלווה אליו. צועד לתומו, משוחח
עם חבר ותיק. נשמע זמזום והדלת נפתחה. ירון נכנס ונפתלי אתו.
קלי קלות.
מיד פנה ימינה, למסדרון צדדי. מצב רוחו המר והמרומם הוחלף
בערנות מלאה ודרוכה. "צריך להספיק הכל ולהקפיד שיישארו לי כמה
כדורים", הזכיר לעצמו.
חדרה של דינה, מנהלת כוח האדם, נמצא שתים שלוש דלתות משם. היא
הופיעה מולו, צועדת במסדרון עמוסת ניירת. חסכה לו את ההליכה.
הרימה את מבטה וזיהתה אותו, מעמידת פני הפתעה נעימה. כיבדה
אותו בחיוך נוטף ציקלמט.
-"נפתלי! מה נשמע? אתה מבקר מישהו?"
("מנסה כבר עכשיו לברר מי הבוגד שאפשר למסתנן להיכנס," חשב,"
יעילה מאד, הבחורה").
-"באתי להחזיר את האוטו."
החיוך כבה כמעט לחלוטין. היא מתכוונת להעיף אותו, ללא שהיות.
-"לא החזרת אותו לפני חודש?"
-"אה, כן. נו, אז עכשיו אני מחזיר אותו שוב. פעמיים כי טוב."
היא ויתרה על החיוך לחלוטין.
-"אני מציעה שניגש אל הקבלה, בבקשה".
"בהחלט", אמר נפתלי. שלף את האקדח וירה בראשה. שלוש פעמים.
-"שיהיה לך יום יפה", אמר.
עקף את הגוף המוטל על הרצפה ומיהר. אדווה מבוהלת החלה להתפשט
במסדרונות סביבו: קריאות, התלחשויות, התרוצצות מבועתת. התעלם
מכל זה, מרוכז לחלוטין.
אביעד עמד בפתח משרדו, סמוך לדלת, ודיבר בטלפון הסלולרי. ראה
את נפתלי מגיע והבין מיד. הבין מיד והגיב מיד, באותה יכולת
התמצאות מהירה שלו. יכולת ההתמצאות אשר עזרה לו להגיע להיכן
שהגיע כל כך מהר. נפתלי המשיך להתקרב אליו, מקצר את הטווח,
מוודא שלא יחטיא. אביעד חיכה בשקט עד שנפתלי היה קרוב אליו ממש
ואז הטיח בו את דלת המשרד בעוצמה רבה, חטף את הידית לפני
שהספיק נפתלי להתאושש ונעל את עצמו בתוך החדר. הכל בתנועה אחת,
מיומנת וזורמת.
נפתלי השתולל מזעם. בעט בדלת וצווח.
-"אביעד! פתח את הדלת! יש לי ראיון אצלך! פתח את הדלת!"
נשען אחורה אל קיר המסדרון וניסה לפרוץ את הדלת בבעיטות. עפו
כמה שבבי עץ מן המשקוף. אבל, הדלת נשארה איתנה במקומה. "מה
לעשות עכשיו?" חשב ביאוש, "ירייה במנעול פועלת רק בסדרות
טלביזיה אמריקאיות. זה יכול להימשך שבוע".
החליט להמשיך לכיוון משרדו של אורי, הסמנכ"ל. החל ללכת
במסדרון. לפתע הופיע מולו גלעד, חוסם את דרכו. לגלעד היה אקדח
ברשיון. הוא החזיק אותו בידו עכשיו, פניו החיוורות מנסות להיות
נחושות. פתאום עלתה עליהם הבעת מבוכה מוזרה, נלעגת, כאילו נתפס
עם רוכסן פתוח. הוא הסתובב ומיהר לרוץ לעבר חדרו, שם השאיר את
מחסנית האקדח, נעולה במגירה. "הוא עלול רק לפצוע אותי", נבהל
נפתלי. רץ אחרי גלעד וירה בו שוב ושוב ושוב. גלעד התעוות, מנסה
לתפוס בידיו את הפצעים שנפערו בגבו ונחבט בקירות המסדרון, עד
שנפל. זה היה מראה מתועב. גלעד היה בחור חביב למדי. אחד מאלו
שעבדו עם נפתלי ולא מעליו, או לצד אלו שמעליו. הוא וגלעד היו
פחות או יותר מיודדים, תקופה מסוימת.
סיים לירות בגבו של חברו ומיהר חזרה אל חדרו של אביעד. מבעד
לדלת נשמע קולו של המנכ"ל מדבר בטלפון, עם המשטרה ככל הנראה.
הוא נשמע רגוע, רהוט, עניני.
"יש לו ביצים, לחרא הזה", חשב נפתלי, "חייבים להודות".
עתה איבד כל רסן. בעט בדלת בחמת טירוף, צרח וצווח.
-"אביעד! פתח את הדלת!!! פתח את הדלת!!! אביעד!!!"
נעצר לרגע, מתנשף, ואז כיוון והחל לירות לתוך הדלת בכיוון
ובגובה המשוערים של חזהו של אדם. אדם גבוה.
שתי ידים חזקות תפסו את ידו המחזיקה באקדח ואת צווארו והפילו
אותו ארצה. הוא סובב את ראשו במאמץ רב, מנסה לראות מיהו התוקף,
נאבק בחימה שפוכה. רונן. חתיך חובב איגרף תאילנדי וחדר כושר
שהיה מפרנס את דמיונן ושיחות רכילותן של הבנות. גם הוא לא היה
אחד מההם. עובד מצטיין ובחור לא מזיק, באופן כללי.
-"יופי, רונן", התנשף נפתלי, "תקבל סוף שבוע זוגי."
-"תן את האקדח", אמר רונן. היה לו קול שקט, תרבותי מאד.
נפתלי התפתל בזעם, ידיו נעולות ללא אפשרות חילוץ. הרים את ראשו
וניסה לנגוח בפניו של רונן. רונן הרחיק ממנו את פניו, בהבעת
סבלנות מוזרה. נפתלי סובב את ראשו ונעץ את שיניו בכל הכוח בבשר
הכתף המשובח של סוהרו. רונן שחרר יד אחת ושלח בו אגרוף, ועוד
אחד. הכל נבחש לרגע ובמשנהו משך מישהו בתקיפות את האקדח
מאחיזתו שהתרופפה.
אנשים הקיפו אותם, אוחזים בידיו וברגליו של נפתלי, בועטים
וחובטים בו. נפתלי טלטל את ראשו מצד לצד, נוהם בקולי קולות.
נוהם כמו חיה. להיות חיה. להיות חיה ולא לדעת כלום.
לא היה בזה כל טעם, כמובן. זו הייתה תבוסה שלמה. כמומחה, היה
עליו לדעת זאת. פתאום הרפה מהכל ופרץ בבכי, מגיר דם וליחה מאפו
השבור.
קולות סלידה נשמעו בתוך אווירת המתח והזעזוע שסביבו. מישהו סטר
על לחיו בכוח.
אורי הגיע. בא לוודא כי פירות הניצחון יקטפו ע"י המוסמכים לכך.
עמד מעל נפתלי, תוחב את ידיו בחגורתו, בשיפולי הכרס. עיבה את
קולו בחצי אוקטבה, כאשר חילק הוראות.
המכות נפסקו. מישהו רץ להביא עזרה ראשונה וניסה לטפל בגלעד. לא
היה הרבה מה לעשות.

                                     
המשטרה באה. מהירה ויעילה דווקא. צילמו וחקרו בתוך המהומה. את
נפתלי לא ניתן היה לתחקר. ענן אטום של שקט חמים אפף אותו. הכל,
ממש הכל, התרחש אי שם הרחק, מחוץ לענן הזה. טוב היה לו בכך.
כאן, בתוך החמימות השקטה הזו, לא יפגע בו איש, לפחות לעת עתה.

שמו על ידיו ורגליו אזיקים, חבשו את פניו וסילקו אותו אל
הניידת.
האמבולנסים הגיעו רק חצי שעה מאוחר יותר. שלושה בבת אחת. נתקעו
בפקק שנוצר עקב עבודות תיקון באחד הכבישים. גלעד מת מפצעיו
הרבה לפני כן. דינה מתה מיד. עטפו וסילקו גם אותם.

ד

למחרת ציפה לאביעד יום איום ונורא. יום שכולו בזבוז אחד גדול.
הוא נאלץ לבטל כמעט את כל הפגישות והישיבות המתוכננות. כאשר
הגיע למשרדו בבוקר הספיק בקושי להעיף מבט על השיפוצניקים
שתיקנו את הדלת והקירות ולתת להם מספר הוראות ומייד המשיך אל
בית הקברות, לשתי הלוויות. בכניסה לאולם הלוויות נטפל אליו
איזה ארחי פרחי מזוקן ואילץ אותו לקנות כיפה שחורה ומין פתיל
ארגמני משונה. במקום נכחו צלמי עיתונות ארורים, כך שהוא נאלץ
לציית. אחר כך הצטרף ללוויות, שהיו זחלניות ביותר. הוא נשא
דברים, כמובן, למרות שלא עמד לרשותו זמן להכין רשימות כלשהן.
נאום לא רע בכלל, אם תשאלו אותו. ספד לשני העובדים ההרוגים
והעלה על נס את תרומתם לחברה. הוא אף ציין לשבח את  תושייתם
ותגובתם המהירה של העובדים אשר השתלטו על היורה ובכך מנעו אסון
כבד עוד יותר.
כאשר הסתיימו הלוויות והוא הצליח סוף-סוף להיחלץ ולהגיע אל
המשרד הייתה השעה כבר אחת אחרי הצהריים. כאן ציפה לו בלגן
בלתי-נסבל. עבודות התיקונים במסדרון בו נמצא משרדו שיתקו,
למעשה, את העבודה במחצית החברה. בנוסף לכך היה נחיל בלתי פוסק
של אנשים זורם פנימה והחוצה והיה צורך לנסות איכשהו לפקח
עליהם, למיין ולסנן אותם. בתוך גדודי העיתונאים, למשל, היה
יכול להסתתר בקלות מרגל תעשייתי. הוא הורה לפקידת הקבלה שלא
לאפשר לאיש להיכנס ללא אישור אישי שלו, וכתוצאה מכך מצא את
עצמו מוטרד ללא הרף.
תקלות ותקריות מביכות התרחשו כל הזמן. הם ניסו לסלק החוצה אדם
לא מזוהה, מצויד במצלמה, אשר שוטט בצורה חשודה בחדרים, ואז
התברר שהוא צלם משטרתי. זוג חוקרים הגיעו ורצו לגבות ממנו עדות
למרות שמסר כבר את עדותו יום קודם לכן. אחד מהם ניסה אפילו
לדרוש, בחוצפה שלא תיאמן, שיתלווה אליהם לתחנת המשטרה כדי
להעיד. הוא איבד את שלוותו ופרץ דין ודברים לא נעים, בדיוק
כאשר הופיע שם כתב של אחד העיתונים. אלוהים, איזה יום! בסופו
של דבר גבו ממנו את העדות במשרדו.
אחר-כך כינס את העובדים בחדר הישיבות הגדול והנחה אותם שלא
להתראיין לאמצעי תקשורת כלשהו, בעניינים הנוגעים לחברה, אלא
באישורו ובנוכחותו. היו מספר עובדים, מעטים, יש לציין, אשר ראו
לנכון שלא להגיע לעבודתם באותו יום. הוא התייחס גם לנקודה זו,
הביע את הזדהותו עם הכאב אשר כולם חשים ביום אשר כזה, ועם זאת
הדגיש כי התגובה ההולמת ביותר לאירוע הנה שיבה מהירה ככל האפשר
לשגרת העשייה והיצירה, למען ההצלחה המשותפת של כולם. ואת זה,
הוסיף, הוא אומר כעובד החברה ולא כמנהלה.
עם הכתבים שוחח לאחר מכן, והצליח, בדי עמל, לשוות לאירוע צביון
של מעין מסיבת עיתונאים. הוא אישר כי החברה אמנם נאלצה לאחרונה
להוציא אל הפועל תוכנית קיצוצים מכאיבה במצבת כוח האדם, אולם
העובד הספציפי בו מדובר פוטר על רקע ספקות אישיותיים אשר
התעוררו לגביו ואשר כידוע, למרבה הצער, התבררו כמוצדקים
לחלוטין.
בערך בחמש אחר הצהריים התרחש פיגוע בדרום העיר וכל העיתונאים
שאינם כתבים כלכליים נהרו החוצה. עכשיו, לבסוף,, אפשר היה
להתחיל לעבוד. באזני הכתבים הנותרים התאפשר לו לתת סקירה כללית
קצרה של פרופיל החברה, לפרוש את חזונה ולציין מספר אבני דרך
עתידיות. הם שאלו שאלות ענייניות, קיבלו ממנו תשובות
אינפורמטיביות ונראו מרוצים באופן כללי. זה היה החלק היחיד
באותו יום שלא היה מבוזבז לחלוטין. בערך בשבע בערב עזבו גם
הם.
   

                             

במשכורת החודש שלאחר מכן קיבל רונן בונוס בלתי מגולם, על סך
עשרת אלפים שקלים.