"אני שונאת אותך!" היא צעקה "אני שונאת אותך!" היא בקושי יכלה
לראות דרך הדמעות שהציפו את עיניה. הוא ניסה לחבק אותה
בעדינות, אבל היא דחפה אותו ממנה בכוח. "אני שונאת אותך!
אתה...אתה..." היא ניסתה למצוא את המילה הנכונה אבל במקום זה
רק אמרה שוב "אני שונאת אותך!" והסתובבה. היא רעדה מכעס, מכאב,
משנאה. הוא נראה עצוב ועייף וניסה שוב לגעת בה בעדינות, בחיבה.
היא דחפה אותו ממנה באלימות, היא הייתה אדומה ונהרות הדמעות
המשיכו לשטוף את פניה. "תלך!" היא צרחה "לך תקפוץ כבר!" הקול
שלה היה גבוה וצווחני. היא הביטה בו בשנאה, רועדת כולה. ועצמה
את העיניים.

היא פתחה את העיניים והוא עמד שם מביט בה בעיניים החומות שלו,
הם הביעו רק עצב וצער. "חמודה..." הוא התחיל והושיט לה את ידו.
היא צימצמה את עיניה בכעס וכאב ואמרה בקול שניסה מאוד להישמע
רגוע והחלטי "קפוץ כבר." הוא הביט בה במבט עצוב וממושך. היא
הרגישה איך גופה בוער בתוכה. הוא הלך עד קצה הצוק, נעמד שם
לדקה, כאילו מחכה לה שתגיד משהו, אבל היא רק עצמה את העיניים,
דמעות המשיכו לנזול מעיניה הסגורות. והוא קפץ.

היא פתחה את העיניים והוא עמד שם מביט בה בעיניים החומות שלו,
הם הביעו רק עצב וצער.
"חמודה..." הוא התחיל והושיט לה את ידו. היא עמדה שם, עדיין
רועדת, עדיין שונאת, עדיין פגועה וכואבת. והושיטה לו יד. הוא
חיבק אותה בעדינות ובחום. היא התייפחה על הכתף שלו ומידיי פעם
הכתה אותו עם כפתה העדינה. "קפוץ כבר...קפוץ כבר..." יבבה דרך
הדמעות. הוא לא קפץ.