קראתי בעיתון שהוארד פאסט מת. בשבוע שעבר. באמת צריך להתעדכן
לעתים תכופות יותר. לא רק המתקפה בעיראק חשובה.
הוא מת, איפוא, הפורנוגרף המועדף של ימי התבגרותי. עובדה השווה
התייחסות.
הוארד פאסט היה קומוניסט במחצית הראשונה והחשובה של ימי חייו
וכתיבתו, והוא שהאיר וחשף לעיני בזוהמת כתיבתו את קשר הדמים
המשפחתי שבין הקומוניזם לבין בני דודו הקרובים: הפאשיזם
והנאציזם.
הוא היה מוכשר כמו שד, כפי שאומרים האמריקאים. טווה יריעות
אפיות אדירות ב"אחי גיבורי התהילה" וב"ספרטקוס". מעסה את
בלוטות הצדקנות ותחושת הקורבן בסיפור המהפיכה האמריקאית של תום
פיין, בסיפור משפט העוול של סאקו וואנצטי. במיטבו, היה פאסט
דרמטורג שייקספירי ממש. יאשה חפץ מילולי הפורט במיומנות גאונית
על נימי היצר. הוא כותב והקורא נמלא שטנה טובלת בצדקתה לכל
רשעיו: כובשים רומאים, עשירים אמריקאים, הלניסטים מנוונים. הוא
כותב והקורא נאחז זקפה, כאשר "הטובים" (יהודים כבושים, עבדים
מתמרדים, קומוניסטים נרדפים) מניפים את חרב הצדק, המרד והמהפכה
בזרועותיהם המסוקסות. שתי שורות בתוך הטקסט ואתה שלו, ללא
תנאי. שלא לדבר על ההיקף והעושר של כתביו, רומנים היסטוריים
ברובם. מאות על מאות של עמודי עלילה (אפילו בתרגומם לשפה
חסכונית בסימני כתב כעברית) שכולה אקשן, דם (הרבה), זרע
ודמעות. איפה הוא ואיפה צ'ארלס בוקובסקי, למשל. אלא שבוקובסקי
היה, ככל הנראה, איש של אמת. הבדל קטן.
פאסט כתב בזעם. העולם שלו היה עולם של צדיקים ורשעים, וכזה היה
מקדמת-דנא. והצדיקים לא סתם צדיקים היו. אלו היו צדיקים
סקסיים, משורגי שרירים. צדיקים משובחים מאין כמותם. ממנו
למדתי, למשל, שמתתיהו החשמונאי ובניו היו לא סתם גיבורים, אלא
גיבורים בעלי ערכי משפחה נעלים ואף גבוהים ובהירי שיער וחטובי
מותן. והרשעים, גם הם לא סתם רשעים היו. אלו היו רשעים מכוערים
ודוחים בתכלית המיאוס. הרומאים היו, כמסתבר, ננסים שעירים
להבחיל. בשעת מלחמה היה נקוט בידם תכסיס שפל ונבזי, היאה
למכוערי גוף ונפש אשר כאלו: כאשר היה מסתער עליהם לוחם של צבא
האויב היו כורעים לפתע על ברכיהם מולו, ממש ברגע בו הניף את
קרדומו מעל ראשם בזעקת-קרב, ונועצים את חרבם באשכיו. קנאה
מינית, מן הסתם.
"אחי גיבורי התהילה", בתרגומו העברי המעולה, היה בעשורים
הראשונים לקיום המדינה ספר נחטף למדי. כמעט כמו "אנשי פנפילוב"
הנודע, אשר דומה כי נישא בתרמילו של כל פלמ"חניק. אולי היינו
זקוקים לזה אז. ואולי לא. אפשר להיות פרו-ישראלי גם מבלי לתדלק
את המבער האחורי שלך בחומר מן הסוג הזה. בינתיים התבגרנו מעט,
לטוב ולרע. מידע מעט יותר אותנטי על משפחת חשמונאי קיבלתי
מיוסף בן-מתתיהו. מתתיהו אחר, לא ההוא. "ספרטקוס" היה לסרט
קלוקל, מתוקצב ומלוהק היטב. לורנס אוליביה, גאון שכשרונו גבר
לעתים תכופות על בררנותו,  בתפקיד קרסוס העשיר רע הלב. צ'ארלס
לוהטון, פיטר יוסטינוב הצעיר, קירק דאגלס.
גם הוארד פאסט התבגר, באיחור ניכר. אחרי הנאום המפורסם בו חשף
כרושצ'וב את פשעי ברית המועצות תחת סטאלין, עזב פאסט את המפלגה
הקומוניסטית "בטריקת דלת", כפי שזה מתואר תמיד בכריכות
האחוריות של ספריו. בארבעים וכמה שנות חייו אשר קדמו למועד זה
לא היה סיפק בידו לשית ליבו לעובדות החיים. יצריו היו חשובים
יותר. אבל, עדיין עומדת לזכותו העובדה שבכל זאת היה מן האנשים
ההגונים דים לשנות את דעתם. כאשר אני חושב על זה עכשיו, עולה
על דעתי כי ספק אם קראתי אי פעם משהו שכתב לאחר מכן. מעניין.
הוא המשיך לכתוב, כמובן. תסריטים, מאמרים. התפרנס. מלבד
"ספרטקוס" ראיתי פעם פסולת הוליבודית אחרת אשר תוסרטה ע"י
הוארד פאסט, בכיכובו של קרי גרנט. הוא נשאר כותב מוכשר מאד,
כמובן. עד כמה שתסריט טוב היה מסוגל לעבור את מטחנת תעשיית
הסרטים של אותם זמנים, ניכרת עובדה זו בסרט. כתיבתו של פאסט
איבדה הן את האוריינטציה הפוליטית שלה והן את השנאה החסודה
שבה, אבל שימרה את מרירותו האותנטית של המחבר. שיפור, לטעמי.
אולי לא לטעמם של אחרים.
הוא נפטר בשבוע שעבר, כאמור. בעיתון מתפרסמות שתי תמונות שלו.
האחת כאיש צעיר טוב-מראה למדי, בעל "בלורית מרדנית" כדברי
העיתונאי. מזכיר קצת את מרלון ברנדו ב"חופי הכרך". השניה מראה
סופר יהודי זקן, מזוקן, בעל חזות צינית ועייפה משהו. אה, כן.
הוא היה יהודי.
אני חושב שהגיע הזמן ללכת ולחפש משהו שכתב בארבעים השנים שלאחר
תום פיין, סאקו וואנצטי, המכבים הגיבורים וכל השאר. להתעדכן,
כאמור.


28.03.2003