לפעמים, כשאני מרגישה, בצדק או לא, שהכל קורס לי, אני חוזרת
ליומן שלי.
יומן מתחשב שכזה, מקשיב, לא אומר "אמרתי לך", לא כועס שאני כבר
לא באה לבקר.
יש המון יתרונות בכתיבת יומן. קודם כל אתה יכול לטעון לעצמאות.
אם קשה לך אתה מסוגל להתסדר לבד, לא תלוי באף אחד. אבל זאת רק
טענה, לכתוב ליומן פירושו להיות תלוי באדם אחר בדיוק כמו שיחה.
אתה גם יכול לנסות לטעון לשפיות, הרי כתיבת יומן זה עיין
לגיטימי למדי. אבל גם פה יש הכחשה ברורה, לכתוב ליומן כמוהו
לדבר לעצמך. ואותי תמיד למדו שזה אינו עניין המראה על עודף
שפיות.
עכשיו אני כותבת פה. אם כבר אני חייבת אינטראקציה מסוג כלשהי,
נפתח את זה לעוד אנשים.
האמת שאני כותבת פה לא כי אני חושבת שאני כשרונית, כי אני לא.
ולא כי יש לי צורך לשתף אותכם -יש לי חברים, והם יהיו שם כשאני
אצעק. אני כותבת פה, כי לפעמים פשוט בא לי לכתוב, ליצור,
קוראים לזה מוזה, אתם בטח מכירים את המושג. ואין לי מה לעשות
איתה. אני לא יודעת לכתוב, לא יודעת לשיר, לא יודעת לכתוב
שירה. לא יודעת להתבטא בכל צורה כלשהיא חוץ מיומן. אז הנה, אני
כותבת.
למה? כי אני מרגישה שהכל קורס לי. לא הסברתי את זה כבר?
ושוב, אני מדחיקה את הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב ואני רק הולכת
סביב. סביב. סביב.