בכל ה-13 שנים שאני מכירה אותך, עוד לא היה יום שלא אהבתי
אותך. עוד לא היה שבוע שלא חשבתי עלייך. עוד לא היו שבועיים
שלא דיברתי איתך. עוד לא היה חודש שלא ראיתי אותך. עוד לא היו
חודשיים שלא התגעגעתי אלייך. עוד לא הייתה חצי שנה שלא בכיתי
אלייך. ועוד לא הייתה כזאת שנה שכעסתי עלייך. חצי מהלב שלי היה
שייך לך. ואת עזבת.
יום שלישי, לפני שנה בדיוק, היה היום האחרון שראיתי אותך יושבת
לידי, בכיתה, איתי. עשינו לך מסיבה כשעזבת, וכולם בכו. זה היה
עצוב.
אני זוכרת איך לפעמים היינו מדברות על האפשרות שתעברי. עצם
המחשבה הייתה יוצרת לי גוש בגרון. אני זוכרת כשסיפרת לי שתעברי
אחרי חופשת פסח. ובכיתי, אמרתי לך שזה לא בגלל זה, שזה בגלל
שאני מרגישה לא טוב, אבל אני חושבת שידעת. וכולם בכו באיזשהו
שלב, לכל אחד לקח זמן לקלוט שאת עוזבת, עוברת.
בשבילי, את לא סתם עזבת, את נטשת. אותי! נטשת אותי! נטשת
אותנו! נטשת את כולם! ונטשת אותי. בטח תחשבי שהגזמתי, אחרי
הכל, אפילו את הרחוב שלנו לא עזבת, אבל כמו שאת רואה עכשיו,
שנה אחרי, זה שינה הרבה. זה כבר לא כמו פעם. בקושי מדברות
בטלפון, נפגשות אפילו פחות מזה. פחדתי שזה יהיה ככה, ידעתי שזה
יהיה ככה, כי אני מכירה את עצמי, אני כזאת שלא שומרת על קשר
אפילו עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. אחרי מכתב או שניים אני
מפסיקה. ככה אני. ולא רציתי שזה יהיה ככה איתך. אבל זה התחיל.
אחרי שעזבת, היו לי ימים שלמים עם גוש בגרון. עם פרצוף עצוב.
עם מצב-רוח נורא. הייתי מרדימה את עצמי עם הדמעות בלילות.
הייתי מדוכאת. הרוסה. עם הזמן ההשפעה אומנם התפוגגה מעט, אבל
עדיין הייתה שם. נשארתי עם כאב בלב. ריק בלב. חצי לב. הרגשתי
שאני אדם פחות שמח, ילדה פחות מאושרת, אחת שננטשה.
אחרי שעזבת נאלצתי להתחבר לאנשים יותר. אני אומרת "נאלצתי"
כאילו זה היה דבר רע, אולי להפך, זה היה דבר טוב, אבל זה קרה
בגללך. אז נפתחתי אליהם, והם פתחו לי דלתות למקומות חדשים,
אנשים חדשים, חוויות חדשות. ואני הרגשתי כאילו אני ממשיכה
הלאה, ואת נשארת כמו שהיית פעם. הרגשתי שאם היית נשארת, אני
הייתי נשארת איתך, בזמן שלך, בקצב שלך, והייתי מפסידה כל כך
הרבה דברים. עדיין אהבתי אותך. ולא שנאתי אותך. והרגשתי שאת
פחות מתקדמת ממני. טעיתי.
בטיול הייתה לנו שיחה. על הכל. אולי לא הכל, אבל הרוב. גיליתי
גם את הצד שלך. גיליתי גם שאת לא כל-כך מפגרת מאחוריי, אם
בכלל. הקשבתי לך, ואת הקשבת לי, פרקנו הרבה, שברנו את החומה
שהפרידה ביננו מאז שעזבת. החומה שעשתה לי ולך כל כך רע.
רוב הסיכויים שתחזרי שנה הבאה. ככה את אמרת. אבל לא היית כל כך
שמחה. אני כן. שמחתי כמו שלא שמחתי אף פעם. ואולי באמת לא
שמחתי. אולי בעצם לא כל כך שמחתי שאת חוזרת. אם תחזרי, אני
אצטרך לוותר על הרבה דברים. על חברות חדשות שהתקרבתי אליהן, על
מנהגים מסויימים שהתרגלתי לעשות בבית-הספר, על החופש שלי. כמו
שהיה מקודם. אני אשמח, אשמח שאת חזרת, שאת איתי שוב.
אבל כשתחזרי זה כבר לא יהיה אותו הדבר. זה לא יהיה כמו מקודם.
בשנה אחת יכולים להשתנות כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה אנשים.
ונהיה רחוקות יותר, כי כל אחת השתנתה בשנה. ולכל אחת יהיו
בדיחות אישיות כאלה שהשנייה לא תבין. זה דבר חדש. ולכל אחת
יהיו חברים אחרים שהשנייה לא תכיר. זה גם יהיה חדש. וכל אחת
תרצה את המרחב שלה. זה דבר חדש. לי.
אני לא יודעת מה גרם לי לכתוב את זה. ואת הרוב כבר סיפרתי לך.
אבל אתמול חשבתי עלייך, ובכיתי אלייך, ואת לא ידעת. אז ישבתי
וכתבתי לך הכל. שוב. וגם כמה דברים חדשים שעברו לי בראש. מכתב,
לך, אלייך, האהובה שלי, האלילה שלי, החברה שלי.
ממני, אלייך.