הדקות הלכו והתארכו כל כך הרבה שחשבתי שעברו ימים שלמים, עד
רגע האמת.
מחסירה פעימה עם כל מדרגה.
עם כל בלטה מצוחצחת.
עם כל ציור שעברתי על פניו, מסתכל עליי מהקירות.
עם כל ילד שנתקלתי בו.
וכל מטר קרוב לדלת.
גומעת את המרחק כמו שמפניה קלוקלת.

היא הלכה אחריי בנקישות עקבים נמוכים ועבים, מתנודדת על צעדיה,
מתמהמהת מעט.
עייפה. שומעים זאת בצעדיה.
חסרת סבלנות. מרגישים זאת באוויר.
הובלתי את הדרך בלי לומר מילה, ידיים בכיסים, שפתיים חשוקות.
כמעט שעמדו לי דמעות בעיניים, אפילו שלא ידעתי למה.
אולי חוזה את מה שעתיד לבוא. מריצה את התסריטים הכי גרועים
במוח הקטן שלי.
אותו מוח שגורם לי כל כך הרבה צרות.
אולי יותר מדי כאלה.

"יש משהו שאת רוצה לספר לי לפני שניכנס?" שאלה בטון רדום.
"לא, לא ממש" השבתי ברעד.
כיסא פלסטיק אפרפר חיכה לנו, צמוד לקיר המצולק, עטור הכתובות
חסרות המשמעות והצבעים הכהים.
היא התכופפה ממרום גובהה והתיישבה בו בשתיקה, אוחזת בחיקה
סבלנות.
אולי גם טיפת אהדה.

נשארתי עומדת מולה, סוליות נעליי השחוקות מקובעות חזק ברצפה,
כמו גם מבטי, שלא ידע מנוח.
עיניי עברו בחוסר ריכוז על כל קו מרובע שהפריד בין בלטה
לבלטה.
חושבת כמה קר להן, שם למטה, ללוחות הקרמיקה האלה.
דבוקות זו לזו בחוסר כישרון.
נדרכות מדי יום על ידי מאות זוגות רגליים עייפות ורצוצות, שרק
רוצות לעזוב את המקום כבר, לסיים את חובתן. לפחות לשעות
הקרובות.

"לפחות אתן לא במצב שלי", אמרתי בדממה לבלטות שברצפה.
אתן לא צריכות לעבור את כל הסבל הזה.
את המתח הנוראי שלפני.
לא צריכות את כל כאב הראש שבלהסביר למה זה כתוב שם. למה דברים
כאלה קורים.
לא צריכות לסבול כל הדרך הבייתה את הנזיפות, וחוסר שביעות
הרצון.
את ההטפות הקרות.
ואת הניכור המפעפע לדם.

לא, אתן לא צריכות את זה.
אתן רק בלטות של רצפה.

עוד אנשים הגיעו, זוגות זוגות של מבטים נפולים, מבטים כואבים,
מבטים פוחדים.
גרירות נעליים אינסומניות וגערות אילמות.
כל כך הרבה מתח טעון באוויר.
כל אחד מחכה לדלת שלו.
לתור שלו.
לשם שלו שייקרא.

ההמתנה הייתה כואבת מנשוא.
התיישבתי על הרצפה בסופו של דבר, בחוסר אונים, חובקת את
צלעותיי בזרועותיי, נושכת שפה תחתונה, מתפללת שרק ייגמר כבר.
שרק ייגמר ואוכל ללכת מכאן.
שרק ייגמר - ויהיה זה הסוף.
הסוף לכל הסבל הנפשי.

ידית המתכת הקרה נדחפה החוצה, הדלת הצהובה והגורלית נפתחה בשקט
מופתי.
זוג של אנשים יצא מהחדר הקטן וחדור הביעותים, ביד אחד מהם דף
לבן, בעיניו של השני - טרור.
הם השאירו לנו את הדלת פתוחה, לא אומרים דבר, לא מישירים מבט.
מתקדמים בהמשך המסדרון. הם כבר עושים את דרכם הרחק מכאן.
להם כבר נגמר הסבל הנפשי.

היא הסתכלה אליי במבט חסר משמעות וקמה מכיסא הפלסטיק, אחרי
אותן 10 דקות שישבה בו בדממה מוחלטת, כמעט קפואה לגמרי.
היא צעדה בנונ-שלאנטיות לתוך החדר אפור הקירות, השולחנות
מחייכים אליה בזדוניות.
עקבתי אחרי הצעדים העייפים, סוגרת אחריי את דלת העץ הצבועה.
התקדמתי בשקט להתיישב לידה.
מול שולחן אפור.
שמצדו השני ישבה אישה יותר מדי מוכרת.
שלא הייתה קורנת במיוחד כלפיי.

ואולי בעצם כלפי אף אחד.

מולה היו פרושים עשרות דפים, מונחים אחד על גבי השני.
בציפורניים ארוכות ומעוקלות משוחות לק יוקרתי, עברה עליהם,
מחפשת את הדף שלי.
מחפשת את שמי השחור שיתנוסס לה בראשו.
ומתחתיו, כל זוועות הערב.
אותן זוועות שאצטרך להתמודד איתן.
מהיום ועד לפעם הבאה.

היא לקחה מהאישה את אותו דף שהושט לה.
מעבירה את מבטיה מהדף אליי, כלא מאמינה. עיניה אמנם עייפות, אך
יש בהן פליאת מה.
השתיים מתחילות לשוחח, ומילותיהן נבלעות מאוזניי והלאה, לא
מקשיבה להברה ולא לצליל.
כסרט אילם גרוע הן רצו לנגד עיניי, רגועות, כעניין של מה בכך.

התכווצתי בכסאי.
לא אומרת דבר.
לא מתכוונת להסביר את אשר כתוב שם בדף.
ולו פסיק אחד.

כל הדרך הבייתה ידיה כרוכות סביב ההגה השחור, מביטה בכביש
כמוכת הלם.
היא נשענה לאחור והאיצה את המכונית, שוקעת במחשבות, כנראה
שותקת.
הרמתי אליה מבט מתנצל אך היא סירבה לקבלו.
אותו דף לבן וחסר רגשות מונח בין אצבעותיי למודות הסבל.
עם נקודות ממורקרות באיזה צבע הזוי.

דמעה נפלה לי עליהן, סתם ככה בלי התראה מוקדמת.
מכתימה את לובן הממסד ברגש, שאולי יישטף בעוד רגע.

"אל תראי את זה לאבא, את יודעת שהוא יתעצבן" פלטה לפתע מבין
שפתיה הסדוקות.
מבטה עוד אבוד היכן שהוא בהמשך הכביש שמבעד לזגוגית.
הנהנתי בראשי בלא לומר מילה.
תחושה משונה חודרת לתוכי.

ספק הקלה ספק טורדנות.
זה נגמר בלי יותר מדי רעש ווקאלי.
אך עם הרבה רעש פנימי.




אסיפת הורים.