[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד ארינזון
/
שמיים מטוהרים

אני נוגע בשפה שלי בגלל הטעם החמוץ של הדם, היד שלי מתמלאת בדם
אדום וטרי, מביא איתו שיעול שותת דם שמטמא את הממחטה שלי, אבל
אני ממשיך ללכת, גם הוא פצוע, הוא ישלם על כך, ישלם על הכול.
הוא לא מכיר את הסמטאות של העיר הזאת כמוני, לבטח ימצא את עצמו
בדרך ללא מוצא, סמטה חשוכה מלאה בזבל וריח של אלכוהול. הוא עשה
טעות גורלית ופנה ימינה לרחוב הצדדי, עכשיו הוא שלי. הוא לא
הולך לשום מקום, אני חייב לעצור לרגע.
הראיה שלי נטשטשה, התקפי שיעול הופיעו בתזמונים ספונטאניים
וקרובים אחד לשני, כצירי לידה של אישה שזמנה ללדת, אולם במקום
החיים האלה מביאים את המוות.
הפנים שלו נראו מיואשות, הזיעה שטפה אותו, נראה כי הוא ידע מה
גורלו זמם בשבילו, כנגדו אני עומד במבט עייף, מסופק. שנינו
נראים דומים במבט מעוות, שני רוצחים, קרובים למוות, גורלנו של
שנינו נחרץ, רק שהוא שונה ואני שולט בשלו.
דקירה של סכין ישר באיבר הפועם עשתה את העבודה לא לכלוך מיוחד,
הוא אף לא פרפר, הגעתי לרמה של אומן ממש, אם השלכות העבר היו
שונות, הייתי יכול להיות רוצח למופת.
איבדתי את הראייה, נשכבתי על הרצפה בעודי אוחז בסכין השקועה
עמוק בחזהו, בליבו. כעבור רגעים מספר הסכין איבדה את אחיזתה,
את גופתה, ונשמטה על האספלט הקר, הראייה חזרה אליי, עמה נעלמו
הדם והחתכים.
קמתי במהירות בתחושת הקלה ובמחשבה של "ברוך שפטרנו", העולם זכה
בנבל פחות, ואני זוכה לחיים זמניים של ימים אחדים, "ארור
האלוהים הזה!", נראה אף שאדם אינו שומע את זעקותיי ואלוהים
מחליט להימנע מלהתייחס אליהם, אני עבד חסר חשיבות שאמור לעשות
את העבודה המלוכלכת של המלאכים המושחתים שלו, גם לו אינה חסרה
השחיתות, תירוץ עלוב של מיתה.

העונש בא עליי לפני שנה, הייתי נשוי חודשים מספר לאישה האחת,
המושלמת. והוא! החליט לקחת את חייה, לקחת אותה ממני, הפרח שלי!
כשם שהשמיים מושחתים, כך גם האדמה. המשטרה ירדה מהחקירה בגלל
"חוסר ראיות", או שמא עודף כסף בכיסם המטונף של החוקרים.
החלטתי לקחת את הדברים לידיים, אנשים אומרים שנקמה לא תחזיר את
המתים, אבל המתים דורשים את נקמתם, כל פעם שאני מגיע לבקר את
קברה, אני מרגיש את נשמתה מתהפכת בתוכו וזועקת אליי לגאולה,
נועצת שיניים בעולם הבא.
חודש שלם ישבתי על החקירה הפרטית שלי, המחשבה היחידה שגברה על
הייאוש הייתה השלווה המובטחת לאשתי.
מצאתי אותו! או לפחות כך חשבתי, הנקמה עיוורה אותי, ובאשמתה
לקחתי את חייו של אדם חף מפשע והותרתי את הרוצח האמיתי חופשי,
באותה מיתה שלו מצאתי את מותי שלי. ייחלתי לעצמי להגיע
לגיהינום ולסבול בשמה של אשתי על טעותי, אולם לאלוהים היו
תוכניות שונות, אין חכם וערמומי כמוהו, ארור הוא, הוא והגורל,
הוא הביא בפניי הצעה שתשובתה נקבעה מראש, הוא גרם לי להסכים.
שלוותה של אשתי אל מול "חיסול החשבונות" שלו כנגד האנושות שהוא
יצר, אשם בהתהוותה. הוא הכריח אותי להרוג אנשים שרצחו את
נשותיהן, בתחילה חשבתי שאין הגזרה הזאת קשה, אך הוא הסתיר ממני
את רוב הדברים. נאלצתי לגלות בעצמי את הכלים והמגרעות שנטבעו
בי, יכולתי לחוש באשם, האשמה שלו הגבירה את האשמה שלי, גרמה לי
לשנוא אותו כמו שאני שונא את אלוהיי שלי. דבר טוב הוא אינו דבר
שלם, לפי חוק היינג-יאנג, כל טוב מהול בטיפות של רוע למען
השוויון ושמירת הסדר, השנאה נהפכת עם הזמן לכאב הפורץ החוצה
ושורף את גופי ונשמתי כאחד, אם איני צולח במשימתי מותי מובטח
לי, ואיתו הסבל הנצחי של אשתי.

אנשים לא רואים אדם מת כשם אדישותם לרוב רובם של הבריות החיות,
אדם הלובש סמרטוטים שחורים ומסתיר את גופו בעזרת גלימה שחורה
נראה כלא בולט מבין כולם, ברור שיד האלוהים הייתה בדבר, אולי
יש בו טיפה של רחמים ואין הוא אם השחיתות, אלא המלאכים שלו,
אני מרגיש את הרוע והשחיתות שלהם, דינם יבוא, אין הם נצחיים
כמוהו, אל מולי הם נשמות חיות ונושמות כמוני, יש בכוחי למחקם.
פגשתי אחדים מהם, נראה כי אלוהים התעייף מלשלוט בעולם של כאוס,
לכן הוא חילק את תחומי החיים בין מלאכיו שלו, כמו בני האדם, הם
הסתנוורו מהכוח הרב כשנפל בחלקם, והחליטו להפוך את היום ללילה,
במחשבה שאלוהים לא יתייחס ויטפח על כתפם, וכך היה.

מצאתי את עצמי שכוב בתוך ערמה נוחה למדי של עיתונים, אין אני
ככול אדם, לא זקוק לצרכים הפרימיטיביים של אוכל, שתייה ושינה,
אולם אני מוצא את עצמי מתעורר במקומות משונים, אף מצאתי את
עצמי שכוב פעם על מסילת ברזל, בעוד שאני קם אני שם לב לסימני
הגלגלים של הרכבת על בגדיי.
הרגשתי את טעם הדם בפה, אני יכול לפרש את הדם כמכתב חתום הנשלח
מאלוהים, נפלה עליי משימה חדשה, עוד רוצח שלקח את חייה התמימים
של אשתו.
אני כבר רגיל לכך, הרג קל, עוד קו חרוט על קיר הבטון, אחד מתוך
אינספור קוים, אלוהים גרם לי לאבד את תחושת הזמן, נראה כי
לפעמים אני יכול להגיע לעבר על מנת לגרום לעתיד של אדם כלשהו
להיות ורוד יותר, או אפור למכביר.
אני סוגר את עיניי והרגש מנחה אותי, השנאה, המוות, כ"ותיק
מלחמה" אני יכול להרגיש את גופו המיוזע ונפשו חסרת המנוחה של
הרוצח שהפך לקורבן, ויודע מהו גורלו.
עיר בגודל כזה לוקח שבועות לכסות, בתחילה אכן לקח החיפוש זמן
כה רב. עכשיו, כחייל מיומן וממושמע ביכולתי לסרוק את העיר
בימים בודדים, עם אותה פריבילגיה התקצרו ימי החיים, האפשרות
שלי, נראה שאלוהים מקשה עליי עם כל הרג שלי, אולי לשמור עליי
בכושר, אולי להסית אותי עוד יותר נגדו, אולי הוא משתמש בי כאס
להתפאר בו כנגד השטן.
אני עובר בין האנשים וחש את השנאה שלהם, ארורים המלאכים, השנאה
היא פרי מלאכתם. המאבק בין עולם השמיים לעולם הלוהט מתחת הוא
אינסופי, מלאכים ובני שטנים מחליפים צדדים כשם שאנו מחליפים
בגדים כל בוקר, התוהו שם מקביל לכאוס כאן, ואין האלוהים או
השטן מעוניינים בסדר.

הכאב מתחזק, ואיתו התחושה שהאדם שאני מחפש מתקרב אליי, כאחד
המנסה למצוא אותי. הוא עשה טעות אופיינית, הסגיר את הפנים שלו,
אך נראה כי האורה שלו לא דעכה והיא חזקה מתמיד, הוא פנה אל תוך
הסמטה הימנית במהירות בעוד שאני בעקבותיו, משתעל ומכתים את
המטפחת בדם. נכנסתי אל הסמטה מדמיין אותו עומד מתוסכל וחושב
למה לעזאזל הוא החליט לפנות לסמטה הזאת, למרבה הפליאה הוא אינו
היה שם.
כעבור שניות מספר הראייה של נטשטשה, ועמה תחושת החנק, "חשבת
שתוכל להרוג אותי ככול השאר?", הוא צעק בעודו חונק אותי. פי
התמלא דם, לא יכולתי לענות. במהלך טיפשי הוא הטיח הוא כנגד
הקיר בעודו עומד מעליי, צוחק, חושב שהוא ימלט מהעונש. שלולית
של דם הלכה וגדלה מתחתיי, והוא, הניגוד המושלם שלי, עומד ומתיר
את צילו מעליי, צעיר, חזק, מלא חיים, נראה כבן אלמוות. במאמץ
אחרון של נשימה קלושה ומדממת הוצאתי את הסכין וזרקתי אותה אל
עבר כיוונו, היה נראה כי מאז רגע זריקת הסכין ועד הפגיעה בו
עבר נצח, זמן שהסתבר כחצאי שניות בודדות. הוא נפל על הרצפה,
מפרפר, דמו היה דם שחור, האורה שלו דעכה עד שאבדה את עצמה,
כעבור דקות מספר גופו הפך לאפר ונעלם עם הרוח. בעוד פצעיי
מחלימים אני מנסה להבין את פשר האדם שאותו הרגתי, דם שחור,
אורה, זהו היה מלאך!
הנחתי שזה היה המסר שלי מאלוהים, המלאכים מושחתים, השמיים
מושחתים, עליי לטהרם. הזעם והשנאה שהייתה בי לאלוהים נהפכה
להבנה והגיון צלול, הוא אימן אותי להיות לו לעזר, למלאך, לטהר
את השמיים.
עשיתי את דרכי לעבר השמיים, בדרך הישר ובמחשבה צלולה, זהו סופם
של המלאכים. קיוויתי שזאת תהיי הגאולה הסופית של העולם הזה, של
העולם שלי, של אשתי, אולי אקבל את סיומם של חיי ואזכה לשלווה.
הפה לא דימם, פצעים לא הופיעו, הרגשתי חזק ונחוש. ידעתי שהם
מחכים לי, דרוכים, מפוחדים, מצפים לעונשם בהבנה שעשו טעות
שעלתה להם בחרון אפו של שליטם, אלוהים.
נראה כי אלוהים אכן עשה חלק מן העבודה, נשארו רק מלאכים
בודדים, החזקים מביניהם ששרדו את מכותיו, אכן היה ניתן לראות
שהשמיים סבלו ממכות אחדות. כאוס, כשם שעל האדמה, כך גם שם.

שלושת האחרונים נעמדו מולי, שניים מהם הראו פנים מבוהלות בעוד
שהשלישי הסתיר את פרצופו בצילה של הגלימה.
המהלך הראשון היה שקוף, שני המלאכים רצו לעברי בניסיון לפגוע
בי, מבעד לעיניי, ההסתערות שלהם נראתה כאיטית למדי, נותנת לי
זמן לתכנן את מהלכי שלי. שלפתי שני סכינים, אחד מכל רצועה
שהייתה מחוברת לרגלי והטלתי אותן לעברם, שני המלאכים נפלו
בעודם מפרפרים ודם שחור משפריץ מפצעם, כעבור שניות מספר נהפכו
לאפר ונעלמו.
המלאך השלישי התנהג כקר רוח, יריב שקול שמצא לו את השווה, כך
לפחות חשבתי. שלפתי סכין מהחגורה שלי והטלתי אותה לעברו,
בתזוזת ידיים מהירה הוא הסיט את כיוונה של הסכין אל עבר
האוויר.
הוא צחק, הבין שאני אינו הכוח האיתן שהרג את אחיו, אלא בן אדם
ולא יותר. הוא החל ממלמל מילים בשפה לא ידועה לי והופיעה חרב
קצרה בידו הימנית, הוא צחק שוב ומלמל מילים נוספות מלוות
בצעקות אל עברי, החרב נראתה כנעה מרצונה שלה אל כיווני. אותו
הנצח חזר והכה בי, עמו תחושת התסכול וההפסד שהנחתי שיפגע בי,
לא היה בי פחד מהמוות, סבלתי דיי והותר.
לפתע שמעתי קול מוכר צועק "לא!", דמות לבושה בגלימה אדומה רצה
לכיווני עם פנייה אליי. מרחק נגיעה ממני היא נעצרה באנחת כאב
מפלחת, החרב ננעצה בה, לא יכולתי לעשות דבר, חסר אונים אל מול
המצב, תפסתי את הדמות לפני נפילתה ארצה והסתכלתי בפנייה,זעקה
פנימית התעוררה בי, נואשת לצאת אולם נעצרת. זאת הייתה היא,
האחת, אשתי, הצילה את חיי. בכיתי, דמעותיי  נספגו בגלימה,היא
הפנתה את ראשה אליי בכאב ואמרה, "זה הוא", לאחר מכן ראשה נשמט
והיא אבדה את רוח החיים.
היא אחזה בחרב, בוהקת בשחור כדמם של המלאכים, מגואלת בדם.
הזעם החריף עד לתסיסה ונעמדתי בעוד שהדמעות זולגות מעיניי,
ידיי התקשו אל מול הדמות האשמה בכל מה שקרה לי. רצתי אל עבר
המלאך בעודי מחזיק את החרב בחוזקה בידי השמאלית, הדמות ההמומה
לא הספיקה לזוז, נעצתי את החרב ישר בליבה, שלפתי אותה ודקרתי
אותה שוב, ושוב, ושוב, עם כל דקירה הכאב והשנאה גברו, דקרתיו
עד שנעצרתי לפתע, יד אחזה בכתפי השמאלית, הורתה לי להפיל את
החרב.
אלוהים פנה לעברי וטפח על כתפי.
"איך יכולת לעשות דבר אכזרי כזה לאנושות, אתה כל יכול, לא
יכולת לחסוך את זה מאיתנו, ממני, ממנה?", התחלתי לבכות בעודי
צועק ומאשים את אלוהים.
"טיהרת את השמיים, אתה משוחרר, מלאך".
לפני שהספקתי להגיד משהו איבדתי את הכרתי.

הרגשתי נשיקה, טעם מתוק היה בפי, בשונה מטעם הדם שהייתי רגיל
אליו, פקחתי את עיניי והיא הייתה שם, אשתי.
חיבקתי אותה בחוזקה ואמרתי באושר "את חיה", היא צחקה, "אני חיה
כבר עשרים וארבעה שנים, תודה לאל".
"כן, תודה לאל", אמרתי בבוז מוחלט.
היא פנתה אל המרפסת, והפנתה עיניה אל עבר השמיים, "השמיים בצבע
תכלת מושלם היום, אין ענן, שמיים מושלמים, שמיים מטוהרים".
התקרבתי אליה, נשקתי לצווארה, חיבקתי אותה וחזרתי על דבריה,
"כן, שמיים מטוהרים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עם קצת מאמץ
והשקעה, אפשר
להשתמט מכל
עבודה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/4/03 9:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד ארינזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה