[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי פטל
/
שירה

נכתב ע"י יהושע (ג'וש) בריינר
http://stage.co.il/Authors/JoshBreiner  
וטלי פטל (זו אני..)


מכירים את האנשים האלה, שתמיד מחייכים, ואיך שאתה מסתכל עליהם
בא לך לחייך גם כן, מרוב שהחיוך שלהם מדבק? אז שירה הייתה
בחורה כזאת. ובלי שום קשר, שירה גם הייתה החברה שלי. ואני
מדגיש: הייתה. כי בינתיים קרו כמה דברים ואנחנו כבר לא ביחד.
אבל אני לא מתכוון לדבר איתכם על זה. מה שאני כן מתכוון להגיד
זה, שאנשים משתנים.  

אולי בעצם אני כן אספר לכם, אבל רק כדי שתראו, שתדעו משהו על
בני האדם. חיות מוזרות. כל כך מוזרות.
כשהכרתי את שירה היו לה עיניים כחולות מעל החיוך המקסים שלה.
החיוך שלה הקסים גם אותי והוביל אותי כמו שיכור ליין. היא
הייתה האוויר שלי ובלעדיה חשבתי שאין לי חיים. חשבתי? ידעתי.
הייתי לוחש את השם שלה בלי שישימו לב, מביט בשערה הבהיר שגלש
לו מעל צווארה הענוג. מי שזוכר את אהבת נעוריו, זוכר את את
השירה שלו. אבל שירה שלי הייתה אחרת, שירה שהתנגנה בלב ושלא
הפסיקה, עד אותו היום.

אני זוכר את היום שבו שירה הפסיקה לחייך. יום מקולל. זה הכל
התחיל בגלל אבא שלה. שלא שהוא עשה משהו רע, המסכן, הוא פשוט
מת. זה הכל. המוות שלו שינה לשירה את החיים לגמרי, וגם לי,
בסופו של דבר. כי שירה אהבה את אבא שלה הכי בעולם. יותר מאת
אמא שלה, יותר מאת האחים שלה, יותר אפילו משאהבה אותי. וביום
שהוא מת מת גם החיוך שלה. שירה שלי אבדה לה לעולם, ובמקומה
הגיע לעולם יצור פסימי, קודר וציני. שירה לא נתנה לי לנחם
אותה. למען האמת, היא לא נתנה לי להתקרב אליה בכלל. היא נסגרה
לגמרי.  היא נסגרה בתוך עולם אחר, שאליו אף אחד לא הורשה
להכנס. בטח שלא אני.

יום אחד, בעוד יום של שבת אפורה בחורף גשום, חשבתי שמצאתי את
המפתח לדלת העולם של שירה. מפתח סודי שמצוי במקום עמוק עמוק.
חיפשתי אותו שנים אבל אז גיליתי את המפתח היקר, מפתח האהבה.
ניגשתי אליה בשקט בשקט וניסיתי להכניס את המפתח למנעול הסגור,
לפתוח דברים
חבויים וניסתרים שרק האהבה יכולה להוציא ולפתוח מחדש.

שירה אמרה לי, בפרץ פתאומי של ריגוש, שאני הדבר היחיד שמחזיק
אותה עדיין בחיים. שבלעדיי, היא כבר מזמן הייתה מנסה לשלוח יד
בנפשה. אמרתי לה, שאני תמיד אהיה שם בשבילה. ובאמת התכוונתי
לזה. אתה תמיד מתכוון לזה כשאתה אומר דבר כזה לבחורה. לא
יכולתי לדעת שמשהו יגרום לי להפר את הבטחתי, ולבגוד באמון של
שירה.
אבל זה קרה.

לא התכוונתי לזה, באמת שלא. שכרון חושים של יין בלילה שחור,
שועלה בתחפושת פרפר שגרמה לי לרחף על פני האדמה, מעל העולם מעל
החיים, מעל שירה.
שירה הייתה נואשת אחרי שצפתה שוב ושוב בקלטת בת המצווה שלה בה
רקדה עם אביה את ריקודם המיוחד, שהיה ייחודי רק להם. הם שרו את
שיר האוהבים על הבמה מול האורחים. הם צחקו באותו ערב, כמו בכל
ערב. וכשדמעות שטפו את עיניה כגשם ראשון של חורף, היא רק רצתה
מחסה מפני הסערה שהתחוללה בתוכה, רצתה קורת גג שתציל אותה
מטביעה, יד שתושט לעברה אולם ידי שלי הייתה בידה של אחרת.

הטלפון בבית צלצל שוב ושוב, אבל נשאר ללא מענה. הייתי.. ובכן,
הייתי עסוק מכדי לענות. עד היום אינני יודע מה גרם לי לעשות
דבר מטופש כל כך. שירה פשוט הייתה קרה כל כך, ואחרי הכל, גם
אני רציתי חום ואהבה. אהבה? אולי הגזמתי קצת בתיאור. ריגושים.
ובמקרה הכרתי מישהי שהייתה מוכנה לתת לי את אותם הריגושים. לא
חשבתי. לא ראיתי את שעומד לקרות. לא תיארתי לעצמי ששירה תחליט
לבוא לבקר אותי ולראות למה אני לא עונה לטלפון. היא הייתה כל
כך עצובה אחרי שראתה את הקלטת, רק רצתה שאחבק אותה. את המבט
שלה כשהבינה שאני לא לבד, אני לא אשכח בחיים.

בחיים? איזה מן חיים יהיו לה עכשיו, אחרי שגם אני עזבתי לעולם
אחר.
שירה הביטה בעינייה כחולות שנראו כים סוער מדמעות הצער שנמזגו
מאליהן. היא לא יכלה עוד לעמוד בסבליה. אביה, היא, אני. זה היה
יותר מידי עבורה. היא בסך הכל ילדת שמש שהלילה ירד עליה. אורה
הסתלק וחושך קודר האפיל על חייה שכבר לא היו חיים. היא התמוטטה
וקרסה אל מול גופי הבוגד שהיה ערום מבגדים, עירום מאמון, עירום
משירה.
והפרפר שהיה לצידי? הפכה לשועלה וחמקה לה.

ומאז לא ראיתי את שירה. אנשים אמרו שהיא נסעה לחפש את עצמה
בהודו, הפסימיים יותר  סברו שהיא שמה קץ לנפשה, אבל מה שבטוח
הוא שאף אחד לא ראה את שירה מאז אותו יום שבו תפסה אותי בוגד
בה. ואני? לא היה בי את הכוח אפילו לקום ולחפש אותה. ידעתי
שהיא לעולם לא תסלח לי. האמת? גם אני לא הייתי סולח לעצמי.
בהתחלה עוד התגעגעתי אליה, במשך הזמן הגעגועים הלכו ופחתו
והיום אני מסוגל לחשוב על שירה בלי דמעות בעיניים, רק תמיהה
גדולה, ותהייה לגבי המקום בו היא נמצאת כרגע. זוכרים שאמרתי
לכם שאנשים משתנים? ובכן, חשתי את זה על בשרי. תמיד חשבתי
שהשינוי של שירה היה קיצוני. אבל יותר מכל שינוי שלה אני
השתניתי. הסיפור עם שירה לא השאיר אותי אותו אחד שהייתי.

נהייתי אחד אחר. מאחד שמחפש ריגושים לאחד שמחפש את הרגש
האמיתי. מההוא שנתן אהבה לאחד שזקוק לה. מאדם שמסרב להקשיב ללב
לנער שרוצה לבעור בכל גופו. מצייד שכמו חיית טרף מחפש רק סיפוק
לצייר שמנסה להוסיף צבע לחיי הסובבים אותו. הפכתי להמון דברים,
הרי בני אדם רק משתנים אבל רק דבר אחד רציתי. סליחה.
אולי יום אחד גם שירה תשתנה ותמצא מקום לקבל את סליחתי. מי
יודע, אולי גם היא תשנה את דעתה, אולי גם היא תשתנה.

ובינתיים, אני אחכה לה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה רק מקנא כי
הקולות מדברים
איתי ואתך לא!

"השנון"
לפסיכולוג
שלו...


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/4/03 9:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי פטל

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה