הייתה היא אשר התהלכה,
בלב הולם ועין פקוחה,
על גגות רעפים אדומים,
על מרבד שושנים לבנים.
הייתה היא זו המתוקה,
מדבש ומכל סוכרייה.
שערה המתבדר היה אור הלבנה,
והליכתה הביעה זריחה.
תחת רגליה צמחו חיים,
ולמגע ידיה לבלבו העצים.
רקדה כמעופפת בגנים קסומים,
שהתנועעו בערגה למגעה החמים.
השמים הכחילו למבט עיינה,
והקשת נפרסה לכבודה.
עת פסעה בין עננים צחורים,
והורידה את מי הגשמים.
קולה הערב התנגן כחליל,
הוגה בעדינות כל הברה וכל צליל.
חיוכה היה כמו זר כלניות,
ואושרה כמעוף פיות זהובות.
בראה היא איילים זהובי פרווה,
פרפרים עם כנפיי עדנים עשתה,
חשלה שוורים בעלי עוצמה,
ופסלה ברבורים צחורי-אדרה.
האדירה צוקים רמי פסגה
ותהומות העמיקה עד לעצם האדמה.
גלגלה גבעות וטפטפה ימות,
בנתה הרים וחרטה נהרות.
כה הרבתה היא לעשות,
אך ממלאכתה לא הסכימה לשקוט,
כה נהנתה מפרי עמלה,
עד שלא ידעה מרגוע ומנוחה.
ליבה התמים לא נתן דעתו,
לרעד הקל שעבר בעולמו.
היא לא הרגישה את הקור העז,
שהזדחל בלאט ובצפון הארץ אחז.
היא לא ראתה את ימותיה קופאות,
תחת אצבעות שחורות ומתוחות,
היא לא הריחה את ריח הביצות,
שהפסיקו לזרום מנקרות מתוקות.
אוזניה לא שעמו את הרעמים,
ואפה לא הריח יערות נשרפים.
הייתה היא כה תמימה ומאושרת,
עד שלא ידעה דרך אחרת.
אך בכל זאת בלבה קננה הרגשה,
שאותה לא ידעה מעודה,
הרגשה של בדידות ואסון קרב,
כרוך בדמעות ובמצולות של כאב.
את בני האנוש אז היא יצרה,
שיהיו לה לנחמה בעת צרה.
להם נתנה תבונה רבה-
שיוכלו לעזור ולתת לה השראה.
אך אז קם לו הזדון השחור,
שידו השחורה הביאה מגור.
קם בין עשן היערות השרופים,
בין זעקות ויללות של יצורים נמחקים.
קם מהאש הרושפת באימה,
קם מתוך צוקים של שממה עמוקה.
קם בעוז מלא בקנאה זועפת,
קם מתוך חמדה מטונפת.
היא התבוננה בעולם הקמל,
ברוח הסער המשתולל,
בהתה ברקפות משתופפת באימה,
בצאצאיה רצים במנוסה.
ניסתה היא להשיב חיים,
לאלו שנותרו דוממים ומתים.
אך הכנריות כבר פסקו מזמרה,
והשמש הזהובה כבר שקעה.
בן האדם החלש מכל בריאה,
בשל החכמה שלו הוענקה,
התפתה לרשע שנפרס לעיניו,
שהבטיח שליטה וכוח רב.
נטשו אותה בני האדם
לטובת הרשע המתוחכם.
לפתע נפל שקט על העולם,
שהתלווה לשנאה הגרועה מכולם.
אז, בזווית עינה דמעה דמעה,
כדם הייתה היא אדומה.
אז נטשו אותה תקוותיה הנוצצות,
לעולם יפיפה ומלא נפלאות.
בעת בה תכלה האש את האדמה,
תישאר היא בתוך הדממה,
לא תתיר עוד דמעה מלוחה,
עת תשכב למנוחתה האחרונה.
לא תלך עוד ברחוב בחיוך,
אלא תסתגר בתוך מעין כוך,
תסתגר באפלה תהומית,
עת תחדול משירתה השמימית.
לא תוסיף לפזז בין כוכבים,
תדעך מעיני האוהבים.
תרקום לה ממשי סגלגל,
את גולמה הקט, המקולל.
עת תיפול עליה שינת ישרים,
לא תתעורר לעוד עידנים רבים.
עת ישלוט הזדון על עולמה,
תמשיך היא להסתגר בתוך גולמה.
עד עצם היום הזה בגולמה תישן,
שעמוק בבטן האדמה מוטמן.
לא תשוב לרקוד עם האושר לעולם,
משום שבזדון אף אחד לא נלחם. |