היו היתה ילדה, ושמה זרובבלה.
זרובבלה היתה ילדה מאד נחמדה, חביבה לאנשים, מנומסת, חכמה,
אדיבה, תמיד היא היתה מוכנה לעזור, לסייע, לתת, להעניק, ועוד
כמה מילים חיוביות כאלה.
אבל לזרובבלה היתה בעיה אחת קשה.
היא היתה מכוערת. לא סתם מכוערת, אלא ממש מעוותת.
לא היה אפשרי להסתכל עליה בלי להרגיש בחילה.
בגן תמיד צחקו עליה, וקראו לה "זרובבלה המכוערת, וגם המגעילה"
לא היה להם חוש לחרוזים.
ביסודי התעלמו ממנה, לא היו לה חברים, תמיד היא היתה יושבת לבד
בהפסקות.  אפילו ההורים שלה לא הצליחו להגיד על הבת שלהם שהיא
יפה, או לפחות אנושית.
בחטיבה עשו עליה חרם, למרות שתמיד היא ניסתה לעזור ולהיות
נחמדה. החתיך של השכבה צחק עליה כשהיא  הציעה לו חברות,
ואחר-כך לא דיברו איתה עד סוף החטיבה כעונש.
אבל בתיכון...... זה היה אותו דבר. אפילו יותר גרוע.
ילדים מהחטיבה שלה סיפרו עליה שקרים, וכל האנשים מהתיכון אכלו
את הסיפורים, והתנהגו בהתאם. לא משנה כמה נחמדה היא היתה,
לא רצו להסתובב איתה, המציאו תירוצים, התחמקו, וניסו לנתק איתה
כל קשר.

אז יום אחד היא לקחה רובה מאחיה והרגה את כולם.