פגשתי אותך במקרה. זו היתה תקופה קשה, בעיקר כי היא הייתה סוף
עצוב לאחת התקופות היפות ביותר. התוהו ובוהו חגג מסביב וניפץ
לכולם את החלומות. זו הייתה עת סוף האידיאולוגיות, סוף
האלטוראיזם והמחשבות הטובות. הכלכלה כילתה את עצמה וכמוה נשאבו
גם השאר לחור שחור של אי ודאות. עסקים נסגרו, עמותות חדלו
מלפעול, זוגות נפרדו. המלחמה בעיראק, והמלחמה בשטחים והגזרות
הכלכליות. והכל עם שמות כל כך יפים שלא אמרו שום דבר, ובוודאי
שלא אמרו שום דבר מעודד. ודווקא בתקופה הזו, של סוף האהבות
והחלומות, דווקא בתקופה הזו פגשתי אותך.
זה היה בחתונה. אני כבר לא זוכרת של מי, איזה זוג שהחליט
להתחתן באמצע החורף, באמצע תל-אביב, באמצע הפקקים. בחוץ ירד
גשם זלעפות ובפנים פרסנו מפות סאטן ועיצבנו סידורי פרחים.
הייתי מלצרית. העסק היחיד שעובד בתקופה הזו הוא החתונות, וגם
זה על אש קטנה בגלל החורף.
האמת היא שאני די אוהבת את העבודה הזו. אני אוהבת לסדר לאנשים
את האוכל על הצלחת בצורה יפה ואז לראות אותם מחייכים. יש משהו
מאוד קדמוני בשמחת יום החתונה. זו תחושה בסיסית של אושר שנובעת
מרגש עז של ביטחון, או יותר נכון תקווה לביטחון. נראה שככל
שבני אדם הופכים לאינדיבידואלים, כך הם מחפשים ביתר שאת את
הביטחון של השלמות הזוגית. ולמרות שכולם יודעים שזו פיקציה,
עדיין זה יפה, וזה גורם לי לחייך כל פעם מחדש.
העבודה היא עבודה מונוטונית, להגיש אוכל, לרוקן מגשים, לחייך.
אך לפתע חשתי שאני נאלמת דום, לא מצליחה להוציא מילה פי, ועיני
נישבות בנקודה מרוחקת שאף אחד מן הסובבים לא יוכל לנחש את
מהותה. יד גברית מתנופפת מול עיני, מחזירה  אותי למציאות, אני
מחזירה חיוך נבוך לאותו בחור גבוה ששמו נעלם מזכרוני למרות
שאנחנו עובדים יחד כבר ארבעה חודשים, וחוזרת למטבח לרוקן את
המגש עמוס הצלחות שאני נושאת.
כשהמגש ריק שוב אני נעמדת בקצה האולם, נחה לרגע ומהרהרת.
ואז, בצעד עצמאי לחלוטין, היא נעמדת לידי. מכל המקומות באולם,
ולמרות כל העבודה שעוד יש לעשות, היא בחרה לעצור ולעמוד לידי.
היא אינה מחייכת, אך מזווית העין אני קולטת את מבטה הרך, נח
בתוך הפרופיל היפיפה שלה. היא מפנה אלי את מבטה ושואלת איזו
שאלה שאני פשוט  לא שומעת, משום ששוב הופנטתי.
יש ל רגשות אשם. מאה אלף מובטלים ואני טורחת להחסיר פעימה בגלל
עיניים יפות. אבל זה לא רק העיניים. זה הכל. אני נרגעת מלהסתכל
עליה, והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה נפלא יהיה
לנשק אותה.

הימים נמתחים בחוסר מעש הולך וגובר, מול חוסר היכולת לשנות דבר
לנוכח המציאות הנרקמת על מסך הטלוויזיה. וזה ממכר, אני לא
יכולה להביט בזה ואני גם לא יכולה להתעלם מזה. חיילי הקואליציה
מתקדמים לעבר בגדאד. ארבעה עשר אזרחים עיראקים נהרגו בשוק.
ילדה בת עשר נהרגה בשטחים. שני חיילים הרוגים ואחד פצוע
בהתקלות עם מחבלים בחברון. אני מייצרת מגנים, חומה עבה ושקרית
שאני משכנעת את עצמי שתשמור עליי. תשמור עליי מפניהם. תשמור
עליי מפני.
אמרת לי פעם שאת כבר לא יודעת להבחין בין טוב לרע, את כבר לא
יודעת מי הם הטובים במשחק הזה ומי הם הרעים. אבל כל עוד יש בך
שביב של אמון שהדרך בה את נוהגת היא דרך טובה - את מרגישה
בטוחה. את מנגנת מידי פעם כי את כבר מזמן לא מופיעה יותר,
ובשאר הזמן את מעסיקה את עצמך בפעילויות סרק. נסיעות, שיחות
טלפון, צבא. ושוב שיחות. של סרק. עם החבר שנמצא בבסיס ולא יוצא
הבייתה, עם חברות ישנות מהתיכון ושוב עם החבר. "הוא הדבר היחיד
שנשאר לי להיתלות בו" את אומרת, ואני יודעת שזה לא נכון. אני
יודעת שאת מתוסכלת. שכשהוא חוזר הבייתה הוא כל כך עייף שהוא
בקושי מצליח להסתכל עלייך, שלא לדבר על להקשיב.
אז את מחייכת חיוך מתנצל ואומרת שאין מה לעשות וכשתגמר המלחמה
את בטח תראי אותו הרבה יותר. "וחוץ מזה" את מוסיפה, ואני כמעט
בוכה "יש לי אותך".

אנחנו נמצאות עכשיו בחדרך שבעליית הגג. החדר רחב ידיים, תקרתו
גבוהה, וקירותיו עשויים העץ מקרינים אשלייה של חמימות. למרות
זאת קר כאן מאוד. הצינה גורמת לפטמותיך להזדקר, תכונה שרק
מחזקת את המראה המרשים. עירומה, יושבת זקופה על כיסא עץ גבוה,
קצות אצבעותיך נוגעות לא נוגעות ברצפה, וירכיך פסוקות, אוחזות
את הצ'לו ביניהן. שדיך היפים נעים אך לעיתים ברכות כאשר את
מושכת את הקשת בצליל ארוך, ומקפצים כשאת מגיעה לקטע המהיר יותר
במנגינה.
אני שרועה על בטני, מנחמת את גופי הצונן בשטיח הרך. על הרצפה
פזורים עשרות רשומים, שניכר כי צוירו בתשוקה רבה, אצבעותיי עוד
מלוכלכות מן הפחם, ואני משתעשעת בלנסות שוב לצייר את דיוקנך.
כשהמנגינה מסתיימת בצליל ארוך ודרמטי אני מזדקפת על ברכיי
ומוחאת כפיים בהתלהבות. "בראוו! בראוו! הדרן!!" ואת מזכה אותי
במבט ארוך ומחויך שמזכיר לי שאני עירומה לחלוטין גם כן. "הדרן
את רוצה?" את שואלת בקול עמוק, ואני נאלצת ללקק קלות את שפתיי
מהרוק שהתחיל להזדחל בקצותיהן. בהחלקה רכה מהכיסא  את זוחלת
אלי על ארבע. עיננו ננעלות ואני נשענת לאחור, קולטת בהנאה את
ידיך הקרירות המרחפות מברכיי מעלה מעלה, דרך היכיים, הבטן,
החזה ועד לצוואר. "את יודעת שאת הדבר המוכשר ביותר שפגשתי
בחיים שלי?" אני מספיקה לומר לפני שאנחנו מתנשקות נשיקה ארוכה
וחמה. עכשיו גם הפטמות שלי זקורות, כאילו הן מקנאות, קוראות
ללשונה לבוא אליהן. ואת נענית לבקשתן. אני אוחזת בך בתשוקה,
במותניך ואז מחליקה את ידי בעדינות לירכייך, נהנית לצפות בך
זורקת את ראשך לאחור ונאנחת מהנאה.
"אבל את יותר מוכשרת..." את טורחת לציין תוך התבוננות באחד
מרישומי, ואז מביטה עמוק בעיני. יש לי תחושה שאת מצליחה לראות
יותר עמוק משכל אדם אחר יוכל אי פעם. "את הרבה יותר מוכשרת."
"על מה את מדברת?" אני עונה, "המוזיקה שלך עושה לי מה ששום דבר
אחר בעולם לא מצליח. ואני לא היחידה. את מביאה אנשים לאקסטזה
והתרגשות מטורפים בקונצרטים שלך. הם כמעט גומרים!"
"אמת, אבל סיפוק מיני הוא לא המדד לכל דבר".
"את בטוחה?..." אני מתגרה בך, כף ידי עדיין בין ירכיך.
את מסתכלת עלי במבט חושק ומנשקת אותי שוב. "כן, ולא תצליחי
להניא אותי מדעתי באמצעות שוחד".
אנחנו מתנשקות שוב.
"למרות שאני לא אתנגד לאחד..."
את נאנחת, ומחייכת  "אוי, מה עשיתי שזכיתי בך?"
"וואו, אני לא בטוחה" אני עונה, בטון משתאה, מלטפת את שדיך,
חיוך שובבי על פני. "עזבת את אלעד?"
את פורצת בצחוק, ואנחנו מתגלגלות חבוקות על הרצפה. מרוב אושר
אני כבר לא יודעת אם זו המציאות או שאני שוב חולמת.
בטלויזיה נראות תמונות של חיילים אמריקאים צועדים, מובילים
חיילים עיראקים שידיהם מעל ראשיהם. התמונות מתחלפות בתמונות של
הפצצות עזות, של הרס, של ילדים בוכים. ברקע יש כל של איזה שדרן
אמריקאי שמספר שצבא הקואליציה עשה התקדמות ניכרת. אני נחרדת,
ונושכת את שפתיי.
"אין לך מה לעשות לגבי זה, את יודעת" את אומרת לי. אני מחבקת
את ברכיי ונרעדת, ספק מקור, ספק מפחד. את מביאה שמיכה גדולה
ומחשה את שתינו, עוטפת אותי בידיך הארוכות, לוחצת את גופי
אליך.
אני מביטה בך, הדאגה ניכרת על פניי, זאת אני יודעת לפי מבטך,
ולאחר מכן מחזירה מבטי למרקע. השדרן מראיין כעת שני מומחים
שנותנים לו את חוות דעתם. "את רוצה להמשיך לראות את זה עכשיו?"
את שואלת, ולאחר רגע קט אני עונה "לא", ומחייכת אליך, "אני
רוצה עכשיו להיות איתך".
ואני מנשקת אותך נשיקה ארוכה וחמה. את מכבה את הטלויזיה בהיסח
הדעת ורוכנת מעליי. זו כנראה המציאות.