סיפור זה נכתב ביחד עם דיקי סמבן ושרון ברל (ברלה)


למי שעדיין לא שמע ולא ידע, האשה המושלמת, אותו קונספט
פילוסופי מופשט שגברים רבים, וגם נשים רבות מנטיות מסויימות,
מחפשים - קיימת. למעשה, קיימות שלושה, והן אפילו מופיעות כל
יום על מסך הטלויזיה של כל אחד מאיתנו. חוץ מזה הן מופיעות גם
בקומיקסים, על תיקים, חולצות, סרטים ומוצרים אחרים.
וכן החלטנו לקחת את עצמנו אל העיר ששלוש הבנות האגדיות גרות
בה, ולנסות, כמו שצריך היה לקרות כבר מזמן, להשכיב אותן. כדי
שתבינו מה הולך לקרות כאן, נציג לכם קצת רקע על הבנות שלנו:
BLOSSOM, שצבעה אדום, היא המוח שבחבורה - היא אינטליגנטית,
מהירת-חשיבה, חריפה, מעניינת ומוצלחת. היא הכי מוכשרת - בלעדיה
הן לא היו פותרות אף תעלומה!

BUTTERCUP שצבעה שחור, היא הכוח של הבנות. בלעדיה הן לא היו
מנצחות שום מפלצת, וכל תושבי העיר היו מסכנים, חיים תחת כתר,
סגר, עוצר, כיבוש ופחד מתמיד.

BUBBLES הצהובה, היא החמודה שבחבורה. תמימות הנעורים השופעת
והחיוך המקסים מספקים אושר ומתיקות לשלישייה. במלה אחת:
בלונדינית, אבל עם לב זהב.

ישבתי וחשבתי, התאמצתי ופתחתי ספרים. "איך אני משכיב את
בלוסום?". החלטתי שלא ממש משנה לאן אני לוקח אותה, משנה על מה
אני מדבר איתה - וכמה אני מדבר איתה. הלכנו לבית קפה קטן, מאלה
שמסתתרים בצל בניינים עתיקים ויוצרים את האווירה המסויימת
הזאת, הנובעת מכך שאנשים קלאסיים, משוררי העבר ופילוסופים
שאינם עוד, ישבו שם והפכו את המקום למוזיאון לפניני החוכמה
שלהם.
ישבנו, ערב שלם, ודיברנו. על הכל - הילדות, הנעורים, מקומות
רחוקים, פילוסופיה, פוליטיקה, סרטים, ספרים. היא סיפרה לי על
מלתחת הבגדים שלה, שכוללת בעיקר בגדים בצבע אדום, ואחר-כך
ניתחנו את כתביו של ויטגנשטיין והשווינו אותם לסרטיו של בראד
פיט. קמנו, אוחזים יד ביד, והתחלנו לפסוע במעלה הרחוב. סיפרתי
לה על רעיונות פוסט-מודרניים שמצאתי במחזותיו של צ'כוב, והיא
היתה מוקסמת. התברר, תוך כדי שעלינו במדרגות, ש"שר הטבעות"
השפיע עליה מאוד, והיא אפילו חשבה להתחיל להתעסק עם מיסטיקה
בעקבות הספר. עדיין מוקדם מדי לנשיקה.

משחק כדורגל - זה העניין. נשב במושבים הכי טובים, ביציע ג'
במשחק של מכבי חיפה (היא תמיד לובשת חולצות ירוקות - בטח יש
בזה משהו). כל המשחק נוכל לזרוק גרעינים על מי שיושב לפנינו,
לצעוק "בלרינה" ו"נכה" לשחקנים, לקלל את השופט, ולזרוק בקבוקים
על אוהדי הקבוצה היריבה. אחרי המשחק, נביא אותה אלי הביתה,
וניקח בוידיאו סרט של ואן דאם.
הכל קרה לפי התכנית - עד הסרט של ואן דאם.

לקחתי את באבלס ללונה-פארק. הסחרחרה לילדים, זאת עם הברבורים,
פשוט עשתה לה את זה. קצת ילדותי לגילי, אבל מה לא עושים בשביל
בלונדינית. במשחק הקליעה למטרה זכיתי בשבילה בבובה ענקית של
קוף עם תחבושת על הראש, ואחר כך הצעתי לה מציצה ענקית. היא
סירבה וביקשה צמר-גפן מתוק במקום זה. לפני החשיכה הספקנו לצאת
לשייט באגם. אדוות הגלים מעל למים הגיעו ממרחק מה מאיתנו,
והסירה החלה להיטלטל. התקרבתי לעברה, ופתחתי לה את הקוקיות.
"רגע", היא אמרה, בעודי מנסה להרים לה את השמלה. "יש מפלצת
מתחת לסירה". "זאת לא מפלצת. תרגעי". (AP:"המפלצת בתחתונים
שלך")

לקחתי את ידה בידי, ואז היא שאלה אותי, אם קראתי את ספריו של
רוברט ג'ורדן. התחלתי להסביר לה מדוע אני חושב שהוא לחלוטין לא
מתקרב לרמה של סופרים גדולים יותר. ואז, בעודי טובע בעיניים
השחורות הגדולות שלה, שתי בריכות שלוות של חוכמה עצומה
ומגוונת.
ואז קרה משהו. היא נרתעה, הסתכלה מסביב, וניסתה לקום. "אני
חייבת ללכת". "הכל בסדר? למה? אולי תשתי עוד וודקה?", ניסיתי.
אבל בלוסום לא היתה מוכנה לשמוע. היא קמה, חיבקה אותי, ולפני
שהספקתי להבין מה השתבש, או לאן הערב הגיע שלא קשור בכלל לאן
שרציתי, היא פתחה את החלון וקפצה החוצה.

ישבנו לראות את הסרט של ואן דאם. בשיא הסרט, בקטע שואן דאם
עומד להלחם את הקרב האחרון, לפני שהוא מציל את הבחורה שנחטפה,
באטרקאפ קמה, נעמדה מעלי, אחזה בשתי ידי, תפשה אותי ועפה איתי
החוצה מהחלון. "באבלס בצרה. אנחנו חייבים למהר!", אמרה.
היא תפשה אותי ביד אחת, כמעט הוציאה לי את הכתף. כל הדרך
הסתכלתי על העיר מלמעלה. הרגשתי כמו ציפור, רק שכאבה לי היד.
הגענו לאזור האגם של הלונה-פארק, ואז ראיתי, באמצע מערבולת
גדולה, סירה קטנה ובה באבלס וברל'ה. ואז נזכרתי, שגם לו היה
דייט היום. עוד לפני שהספקתי לומר "CARTOON NETWORK", יצא
מהמים דג אבו-נפחא ענקי, מלא קוצים. באותו רגע, באטרקאפ זרקה
אותי לתוך המים, והתנפלה על המפלצת.

מתוך המערבולת עלו קוצים, שהיו מחוברים לדג אבו-נפחא שלא
דמיינתי, אפילו לא בספרי קומיקס. שפלץ ענקי הרטיב אותי והרס את
הפוני המושלם שלי, וראיתי את יקיר שוחה במים. ראיתי את הדייט
של יקיר מזנקת לעבר הזנב של הדג, תופסת אותו ומרימה אותו
באוויר. כל ניסיונות האחיזה בדג לא הצליחו. הדג היה חלקלק, וכל
הזמן דקר אותה עד שעזבה אותו ונפלה למים.
מצדו השני של הדג הופיעה בלוסום, ואז נזכרתי שגם לדיקי היה
דייט היום. חבל שגם הוא לא בא.

הוצאתי את ראשי מבעד למים, וראיתי את בלוסום שולחת קרני-אש
מהעיניים לכוון הדג. הדג לא התרגש מהעניין, ושלח שפריץ של מים
לכוון בלוסום. בלוסום עפה אחורנית, ומבט תסכול עז נראה
בעיניה.

מייד באבלס חטפה מידי את המקל צמר-גפן, גילגלה לכדור ותקעה
אותו בפה של הדג. "גובגובגובגובגובגוב", הדג נראה נהנה מהקטע.
בבת-אחת, משלושה כוונים שונים, עפו הבנות, עם השובל המגניב
מאחורה, ופיצצו את הדג במכות רצח, עד שנראה כמו בלון מפוצץ.
"פרררררררררר..." (דיקי עושה רעשים של בלון שיוצא לו האוויר).

ושוב, היום ניצל בידי בנות ה-PPG, וקצת יקיר ("למה, מה אני
עשיתי?"). אבל מה עם הדייט שלנו? כנראה, שהשאיפות שלנו היו
קרובות מדי לעננים, ורחוקות מדי מהקרקע, שבה בני אדם כמונו
חיים את חייהם במירוץ המטורף של  הסחרחרה העירונית. אנחנו
חזרנו הביתה, קצת מאוכזבים, קצת רטובים - אבל עם סיפור מגניב
לספר. לכם נשאר להחליט, מי מהשלושה היא המגניבה ביותר?