יש מחלה כזאת, שנקראת זאבולוס או משהו כזה, שנגרמת ע"י זה
שהתאים החולים בגוף, משמידים את התאים הבריאים... כמה טיפוסי,
בכל ספר אסטרולוגיה תמצאו במזל שלי את ההגדרה -"הרס עצמי".
אני מתפוצצת מבפנים... קשה לי, ורע לי, וכואב לי, כואב לי
הכל... קשה לי להתמודד עם כל מה שעובר עליי... לא הכל אני
יודעת להסביר, לא בכל מצב אני יודעת להתבטא.... יש לי המון
המון בעיות בבית, המשפחה שלי נראית די בסדר, אבל היא דפוקה
מהיסוד, מהשורש. יצאו לי שני אחים עם עתיד דפוק, אז בגיל 16
ההורים שלי מתחילים לחנך אותי אחרת. בנוסף לזה יש את הלימודים
שבכלל נטל כרגע בחיים שלי.. וגם על זה אני מקבלת על הראש בבית.
בנוסף לכך יש את הקטע הרומנטי אצלי, שלא קיים בשקל כי אני פשוט
דופקת כל הזדמנות שיש לי למשהו מיוחד... אני מפחדת לאבד משהו
שיש לי ואני אוחזת בו בכל הכוח עד שהוא מחליק לי בין הידיים.
ועושה הכל כדי שזה לא יקרה, וזה תמיד קורה. והכל הכל מוביל
בסופו של דבר לחוסר ביטחון שלי, לחוסר הערכה עצמית, ולדימוי
העצמי הנמוך. בגובה הדשא? הוא הרבה מתחתיו. קשה לי, ורע לי,
וכואב לי, כואב לי הכל, אני מתפוצצת מבפנים. אני מרגישה
פיזית, שאני מתפוצצת. אני בוכה עכשיו, מתפרקת לזיליוני
חתיכות קטנות, שאין בהן שום אור, רק חושך. כולי חושך, חושך זה
מה שאני רואה, זה מה שאני חייה בו. כואב לי לבכות, אני מרגישה
כל כך הרבה כואב, כל כך הרבה מתפוצץ, שלבכות זה המינימום שאני
יכולה לעשות כדי לדחות את ההתפוצצות, את ההתפרקות. אני פשוט
מרגישה שאני הולכת להתפוצץ, ושום דבר לא יעצור את זה, וזה
עיניין של זמן עד שזה יקרה. הרגשתי שאני פשוט רוצה להפסיק את
הכאב הזה... כל כך כאב לי שרציתי פשוט להפסיק, לגרום לזה
להפסיק לכאוב. אני נ ש ב ע ת שאם לא היה לי עם מי לדבר באותו
רגע, אני לא בטוחה שהייתי יושבת פה וכותבת. הפחד הכי גדול שלי
שכל ההצלות העצמיות, שכל התירוצים שאני מוצאת לא לעשות את זה,
זה רק דחייה של מה שבאמת הולך לקרות. אני לבד, אני מרגישה לבד
בעולם.. שאני לבד בכל העולם כולו, ושאם אני לא אתפוצץ על העולם
הוא יתפוצץ עליי, הוא כבר מאיים. ואני לא יכולה, אני לא יכולה
להיות לבד, אני מפחדת. אני באמת באמת מפחדת, מפחדת מלבד. ואני
לא יודעת מה לעשות....  על זה דיברתי, שאני מתפוצצת מבפנים,
שמתחולל בתוכי הרס עצמי.