היה הייתה נערה, נערה ממוצעת, שהתאהבה. חשבה שמצאה לך את הנסיך
המושלם, הקלאבר, הגלשן. בנוסף הוא היה נורא נחמד. הכי אהבה
אצלו שמה שלא יקרה, הוא יגיד "עזבי את זה, זה כבר לא ישנה" כי
הייתה לו גישה לעבר נורא בריאה, הוא פשוט ממשיך הלאה. הייתה לו
גם גישה לחיים נורא בריאה, של לשחק בה, ולהרגיש יותר טוב עם
עצמו. אז מדי פעם הוא היה זורק רמזים,אדיש אבל מדי פעם מפעיל
קצת קצת סצנות קנאה, משאיר אותה על אש קטנה, קטנטנה. שתדע שזה
כרגע לא, אבל שתחשוב שיש לה סיכוי. והוא המשיך והמשיך
והמשיך... עד שיום אחד נמאס לה, והיא ניתקה איתו קשר. הוא
מצידו לא היה לו אכפת, העבר עבר, והוא- המשיך הלאה. והיא, היא
הבינה כמה שהוא עשה ממנה צחוק.

תוך כדי הרצון להשיג אותו, פתחה יוזר חדש, ובנתה לעצמה אישיות
חדשה,אבל רק מבחוץ. שם אחר, מקום מגורים אחר, והוסיפה נספחים.
שהיא גולשת, שיש לה חבר, ושהיא עושה גרפיטי ברחובות העיר. הוא,
אותו הנער, אפשר לומר התאהב בבחורה. הייתה לו כמיהה מאוד חזקה
אליה. לראות אותה, לשמוע אותה, לפגוש אותה. אז לשמוע אותה הוא
שמע, במקרופון של המחשב. יום אחד היא החליטה לעשות מעשה נועז.
היא החליטה שאותה הדמות, אותו הנערה שהיא כביכול "מגלמת" תעשה
ביקור בארץ, ותעשה גרפיטי בשמו, כמתנה, כהפתעה. וכך היא עשתה.
התלבשה יפה, שמה עליה כובע שקצת קצת מסתיר את הפנים.  נסעה
אליו לעיר, מצאה קיר חשוף ומזמין, וציירה עליו את שמו. בענק.
ואז צלצלה אליו, מחסוי כמובן. הדריכה אותו אל אותו מקום,
וכשהוא הגיע, היה מודהם, התלהב, השתגע. הוא התקרב אליה,
ושאל... "ניקול?" והיא הושיטה אליו את ידה. -"לשעבר ניקול
טיילור, מאז שעברתי לארץ, לכפר סבא, שמי הוא לירון קורן.

זה, היה החלום שלה .

אני לא משוגעת. אני לא מטורפת.... קצת, קצת מזוייפת.
בשביל מה אני עושה את זה? בשביל מה אני משקרת לך? לי...
אבל מה שמשגע אותי, מטריף לי את כל החושים, זה שאתה שונא את
האחת, ומאוהב בשנייה, כשלמעשה הן אותן יישות. לא השתניתי, אני
לא מדברת איתך אחרת, אני לא עושה את עצמי יותר ממה שאני באמת.
זה לא משנה אם אני גולשת או לא אסף, זה לא משנה איפה אני גרה
או מה שמי האמיתי, מה שבאמת באמת משנה, זה מי שאני, האופי שלי,
מה החלום שלי, ומה אני חושבת, מרגישה. ואתה מפריד את שתינו
לשמיים וארץ, לגבולות העולם. אתה עד כדי כך טיפש? אני שואלת את
עצמי שוב ושוב למה אני עושה את זה לעצמי. לא רק אני שואלת, גם
אחים שלי, חברות. אני חוזרת לעבר, דופקת את הראש בקיר. אני לא
יודעת לענות להם אסף.... תעזור לי. אני לא יודעת למה חזרתי
לדבר איתך בתור היא, הזהות השנייה שלי. אני לא מזוייפת, באמת
שלא... אולי אתה זה שמזוייף? אולי אתה זה שנותן רושם של מושלם,
אבל עד כדי כך טיפש, שאתה אפילו לא מזהה שיש לנו את אותו
פאקינג קול???. חשבתי לומר לך את האמת. באמת שחשבתי על זה.
עוברות לי כל מיני סיטואציות בראש, על איך זה יקרה. אתה תיכנס
להלם, ולא תדבר איתי יותר. איתה. בדיוק כמו שעשית איתי שנה
שעברה. ואני לא יכולה לאבד אותך... אני לא יכולה להרשות לעצמי
לאבד את אסף, שהתאהב בי. בי!! ונכון, במחשבה ראשונה, זה לא בי,
זה בניקול טיילור, אבל באופי שלי התאהבת, מהבדיחות שלי
צחקת, את הדמעות שלי ביקשת לעצור. אז תסביר לי אתה, מה
בתמונה הזאת לא בסדר. תסביר לי איך דבר כזה קורה. אתה מתחנן
לראות אותה, מתחנן שתיפגשו. מה יקרה שניפגש אסף? אתה יכול
לדמיין? זה יכול להיות קצת משעשע. אני לא יודעת מה תעשה, אבל
לי זה יהיה בידור. חודשים אני חושבת איך לנקום בך. איך לגרום
לך כאב. חשבתי שאני אתעלה מעל זה, שאני אתגבר. אבל לא, רק
המשכתי הלאה. עדיין כואב לי אסף... בערמות כואב לי. איך עשית
ממני צחוק... ועכשיו תורי, לגרום לך להרגיש מטומטם, כל כך
מטומטם, שלא תדע מה לעשות עם עצמך, תניח את הראש בין הידיים על
השולחן ותמלמל לעצמך "איך לא ראיתי את זה קודם?!" , "איך לא
שמתי לב??" "איך הייתי כזה תמים, טיפש??" "איך היא עשתה ממני
צחוק, איך היא הצליחה לעבוד עליי ככה?"...  המחשבות האלה, עד
היום עוברות לי בראש.  אבל באותו רגע, כשהן יעברו שוב ושוב
בראש שלך, ישגעו אותך, ויטריפו לך את כל החושים, אז אני אדע
שסגרתי את המעגל הזה, שאני, את שלי עשיתי.