סיפור על יהודי אחד בעל תשובה שיצא מביתו בערב שבת לשול בעיר
גויה וזרה. כשהגיע לבית הכנסת עשה דוואן יפהפה, השתחווה מול
האל במלוא כוונה, השתטחה כל נפשו איתו כשהשפיל קומתו לפניו
וביטל כל שאיפה ותשוקה מלבד זו שאליו וזיכה אותו הדבר ברצון של
שמיים. ובבטאו מילות התפילה הבוקעות משפתיו התכוון לדברי תורה
אך ורק, ובלבד לשבח השם רצתה ושאפה עצמותו בכל נימי מאודה. ואף
מחשבה זרה אחת על דעתו לא עלתה בזמן תפילתו ואף לא לרגע קצר,
אלא כמו חדרה רוחו לגופי המילים המונחות בכפו, והכיר רק את
אלוקיו שלפניו הוא עומד ולא חדרה אליו כלל הכרת הדברים המקיפים
אותו אלא דימה והוא יושב בינות צדיקים בהתוועדותם והוא מתפלל
איתם. והתיירא והתבייש לו בינו לבין עצמו שאין הוא בקומתם של
צדיקים אלו על מנת לעמוד ולהשלים להם מניין. וכשאמרו 'יתגדל
וישתבח שמה רבא' ענה 'אמן' בצניעות אך בכוונה מלאה כמבקש
להשליך מלוא יהבו על עניין מסויים. וכל תחושת גופו נעלמה לו,
ונדמה היה לעצמו כנמצא במקום של קולות ומושה ניצוצות ממעמקי
מאורות הטומאה; ומרקד ומטלטל לו גופו קדימה ואחורה בשמחה דבקה
בעובדו את השם יתברך.

ולאחר שהסתיימה התפילה פגש בחזית בית הכנסת ברב הקהילה, והזמין
אותו זה לארוחת ערב שבת בביתו וחזרו בחבורת חסידים לבית וזימרו
שם יחדיו בדבקות זמירות לשבת. והיו הדרדקים מתרוצצים מסביב
לשולחן הסעודה, מזמרים וקוראים בקולי קולות וחיוך של חדווה
פרוש על פניהם. וניבטת אליהם מהקיר דמותו של הרייבע, עיניו
מזרות האש יקדו וחדרו כל אחת מנשמות הנסובים לשולחן. וחדרה
הכרת האלוקים של הרייבע המת דרכה אליהם שנאמר 'צדיקים במותם
נקראו חיים' ומילאה את לבבות הישובים כולם בדבקות. והיה מספר
להם רבם סיפורי חסידים, והיו פותחים בספרי קודש ומעיינים, והיו
מדברים בדברי הלכה, ובדברי דבקות, ושאר דברי תורה וחיים. והיה
הלילה מעמיק מעטה אפלתו עליהם מבחוץ ובתוך הבית דולקים ומאירים
הנרות, נוצצת השבת המאירה פניה לפניהם, מלהטת גרונם בדברי
אלוקים חיים ונוטעת בתוכם דבריה אמת. וחלפו השעות ונרדמו זה
כבר הקטנים, שקעו קולותיהם העייפים והצרודים משירי השבת לתוך
כרי המיטות הלבנים, והייתה זוגתו של הרב שרועה מותשה על אחת
הספות שבחדר ובעוד ממשיכים אלה דיוניהם, והיא מעיינת בספרי
קודש ומזמרת שירים לשבת. והחלו החסידים להתרומם מעל שולחן
הסעודה כביכול מבקשים הם לקום ולפנות חזרה לביתם אך נמשכת נפשם
להיוותר במקום דברי התורה. ולאחר שנפרדו מקהל החסידים נותר
היהודי ביחידות עם רבו ושוחחו השניים על אמונה שבלב, ועל דברים
כמוסים שבמצווה ודברים כמוסים של תפילה והיו השניים מדברים פה
אל פה ולב אל לב, לא הסתירו דבר איש את רעהו. ובשעת לילה
מאוחרת יצא אותו יהודי את ביתו של הרב ועשה דרכו חזרה לקיטונו
שבצדה השני של העיר. וחלף בדרכו ברחוב הומה האדם שמשתעשעים בו
היו רבים מבני העיר הזרה בערב יום השישי בהתהוללות שיכורה
והתעורר בו לפתע יצר הרע והאמין שחשב מחשבה זרה. ובמקום להביט
במחשבתו ולהעמיק בה, כי היה רואה שאין בה זרות כלל, אלא קרובה
היא ללבבו ולשם, החיש פסיעותיו וצועד היה מבוייש ברחובות
המובילים אל ביתו. והחל לרדת עליו מטר, מבקש היהודי רחמים על
נפשו ומזרז צעדיו עוד יותר ובגדיו נרטבים ומזדהמות נעליו
משלוליות שדרכו בתוכן ומצטער היה, כי נפגעה נדמתה לו השבת
וכאובה ממחשבה זרה שפגעה בו.

ובקיטונו של האדם עומדת מראה. נכנס לחדרו והביט בדמותו הניבטת
אליו מן המראה ולא הכיר עצמו כלל פתע בקפוטה השחורה ובפניו
עטורי הזקן ובעיניו שהציצו אליו פתאום בזרות מאיימת. והפך
בעיניו באחת למין דבר שכזה, זר מכל זר. ולא עוד אלא שלא הייתה
רק הדמות ועצמותה זרים בפניו, אלא הפך הוא זר לעצמו. והביט
בדמות הזו שראה בראי ושרגעים קודם שכנה בה נפשו בשלום, כאילו
אין דבר בינה ובינו. ונבעת מפניו מבטו במראה שראה את עצמו כי
לא יכל עוד לשאתו, כי חש לפתע כהיה זר המביט בעצמו, ולא יכל
לשאת את מבט הזר בו, לא יכל לשאת את שנראה לפתע לעצמו כדבר
מוזר שאין לרדת לשורש מעמקי כוונתו, כדבר תועה ואבוד בים נוראי
וסחוף. לא הרהיב עוז עוד לשלוח מבט ולא שיתבונן בו מבט. ובהסבו
מבטו מדמותו האמין להרף עין כי בכך יחדול גם להיות הוא עצמו
ויהיה חופשי מדמות ומקום. ורצה לפתע להמלט מתוך דמותו וחפצה
נפשו לפרוח לה מקרבו וחששה, כי נראה לה אובד ופחדה שיפול כאין
נשמה בו. ודומה היה לעצמו לפתע כטובע במבול של מחשבות זרות
ומניף הוא ידיו להכות במים ולחלצו מתוככם והיו מכותיו רק
מעוררות ומקימות עליו את הגלים וטיפות מחנקות מציפות וממלאות
את גרונו ואת פיו. ונמלטה ממנו נשימתו בצוללו למעמקים שם לא
יראה ולו קרן אור בודדה. ובאימתו הרבה נחפז למיטתו כמחפש לו שם
מקום מפלט אחרון וקרס עליה כגוסס ולא הספיק לו כוחו אף לבקש
רחמים או להרים תפילה ונפל ממקום עומדו לשינה עמוקה.

והנה כשהקיץ למחרת טרם פקח עוד עיניו, היה לו לרגע כלא ידע
מיהו ולא דברים שעברוהו בליל אמש, ולרגע קצר ובאחת חסר קץ
הרגיש אבוד בזמנו כאילו נמצא בכל הזמנים כולם ובכל הדמויות
כולן, ולא ידע אם היה ילד או קשיש, איש או אישה, אדם או חיה או
אבן זרוקה בשדה. והנה ללא שידע אף את שפתיו נתמלטו מהן מבלי
משים המילים והיה מלחש לפניו 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים
שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך.' ולפתע נזכר בכל שעבר עליו
ובמקום מרה שחורה שמלאתהו אמש נמלא לפתע ברגשי הכרת תודה
ובהביטו בשעונו הבחין כי הגיע עליו זמן תפילת שחרית.

מדרש אישי
פרשה השבת על היהודי חסותה הטובה והניחה לו ירושלים קטנטנה
שבתוך גולה עצומה של העיר הזרה. והיהודי דבק ומאמין באמונה
שלמה. וביוצאו חזרה ממשכנה של שבת הוא פוגש במחשבה זרה. מכיוון
שלא הכיר לקלפה מקליפותיה והאמין לראות בה דבר זר, לא ידע מה
יעשה בה וחשבה לטומאה, ומכיוון שכך הופל מכס דבקותו ונאלץ
להחיש צעדיו, וירד עליו מטר וברגע קריעת נפשו מהשכינה כמו
נקרעת דמותו מהמציאות האלוקית ונחשפת בפניה אמיתת העיר הזרה.
ובקיטונו של האדם עומדת מראה. זו המראה שהאדם עומד בפניה ונדמה
לעצמו כזר. שם חוזה היהודי בעצמו עטוף בקליפות. ולא ראה בעד
לקליפות עצמו, והביט בעצמו כהביט אדם זר בו, שרואה בגדים
שחורים ופנים זרות ועיניים אפורות. וזה שיש לומר, כיוון שחשב
אותה לזרה חושב הוא עתה עצמו גם לזר.
והיהודי בעל תשובה ותשובתו רכה בימים. ובאותו רגע שאין הוא
יכול לשאת עוד את זהות עצמיותו, שאין הוא מכיר עוד אותה, כי
הכיר רק קליפות, הוא מבקש ומדמיין כי ניתן לברוח מדמות עצמו
ומקרבתו של מקום. אך הרצון להמלט מחריף עוד יותר את מצבו ונדמה
לו כאילו היה הכל סביבו מחשבות זרות בלבד וים זרות המאיים
לבלעו בחיים.
הפחד מהמיתה מסתיים בנובלת מיתה, שינה, המיתה הזמנית.
ובהתעוררו נמצא הוא במצב דומה לזה של גיבור החיפוש אחר הזמן
האבוד: רגע היקיצה, כשאין שהנשמה עדיין מכירה את עצמה. אך הנה
לשאלתו מליל אמש ניתנת לו תשובה יש מאין, כי עוד לפני שנזכר
במכאוביו ושמחותיו, לפני שידע מי הוא ומה ענייניו בעולם, ידע
הדבר האחד:  תודתו, חובתו ומקומו בעולם מול השם ית'.