ביום שבת נעים עם שמיים כחולים להפליא, החליטה האהבה, שאהובתי
ואני עוברים לגור ביחד.
אנחנו בטבעיות חייכנית ועם מעט פחדים, לא נותרנו עם הרבה
ברירות.
אם האהבה הגיעה למסקנה הזאת, מי אנחנו שנתווכח.
אז פיק-פק-פוק, בשבוע די פקוק, אחרי שנמצא הארמון בשכר די
סביר, העברנו את עולמינו הצעיר לדירה חדשה במרכז העיר.
לאחר שהכל הונח בכבוד על הרצפה, שמחנו כל כך שהכל הועבר
והתמוטטנו על המיטה חסרי הכרה.
המתוקה, אף גילתה יכולות פנומליות  והצליחה לקום בבוקר עם
שפיות יחסית וטילטלה אותי מספר דקות עד שהתעוררתי הזוי
לחלוטין.
"בוא, תלווה אותי לדלת, אני פוחדת שאלך לאיבוד במבוך הארגזים"
סחבה אותי בהתחשבות.
היא הלכה ממני בנשיקה מתחשבת והותירה את הפוזל מכולם, להתמודד
עם אסון הטבע ועוד ביום החופשי שלו.
אחרי מספר דקות שהפסקתי להרגיש את הראש שלי נשען על אצבעות
הרגליים, פיתחתי רעב אכזרי במיוחד.
ותוך שניות, ארוחת בוקר מאולתרת וחפוזה, כבר מצאה דרכה לקיבה
שלי.
אני מביט בצלחת השוממת ומתפלא כיצד כל המצרכים היקרים שרק
אתמול יצאו מהשקית, כבר טמונים עמוק בבטני.
החלטתי שאת הכלים נשאיר לשטיפה לעוד שעה, הרי צריך לנוח אחרי
האוכל. ובתוכי נשמע קול קטן ומלא בטחון, אשר מבהיר לי "אין
סיכוי שתשטוף את הכלים, אחרי שתירקב מעייפות מול הטלוויזיה".
אמרתי לו שהוא צודק ולפני שהבחין, הנמכתי לו את הווליום, כדי
שאוכל לראות טלוויזיה בשקט.
שהכלים יחכו לערב, לא יקרה אסון גדול. לקחתי בחשבון ששטח השיש
שלי מצטמצם בהדרגה ושבמהלך השעות הקרובות הבאות, אני עלול
לשמוע התארגנויות מחתרתיות של קבוצות נמלים רעבות בביתי.
מפריע לי שזה לא מפריע לי כמו שזה אמור להפריע לי.
אני חושב שהבעיה הכי גדולה שלי כרגע, מלבד העובדה שאין לי גרוש
על התחת, היא שאני צובר כמויות נכבדות של הנחות יסוד עצלניות,
בסגנון "הבה נחכה למחר, אולי הכל יסתדר מעצמו". ולכן, חיי
נראים כרגע כך. בציפייה למחר עם בלגן בהווה.
העייפות מכה בי גלים ואם לפני מספר שניות עוד תכננתי להתחמק
מעצמי בצפייה במסך הקטן, אני מוצא כי די קל להירדם ליד השולחן
במטבח, כאשר הראש נשען בזוית חדה על הלחם. כמה נוח להיות
עצלן.
אהובתי מן הסתם חושבת שהחבר שלה, עובד בשצף קצף, מארגן, מקרצף
ומשייף כל דבר בבית, אבל לא יודעת שהוא בחר לאבד קשר עם העולם
החיצון למשך מספר דקות בשינה במטבח, על כיכר לחם מסכנה.
יכולתי לישון לנצח עד שהתעוררתי בבהלה מדפיקות עקשניות בדלת.
הקמתי במאמץ רב את עצמי ונגררתי שפוך למחצה לעבר הכניסה.
פתחתי את הדלת בעודי מתפלא מדוע היא לא נעולה, נגלתה מול עיניי
התוהות, קשישה זקנה בחלוק פרחוני זול.
"שלום לך בחורצ'יק!" קול מצמרר היכה את אוזניי.
"אני גניה ז'יגובסקי, השכנה החדשה שלך בקומה הראשונה" אמרה.
הבטתי בה קצרות והגעתי למסקנה שאני נמצא בבניין הכי מכוער שיש
בתל אביב עם האנשים הכי מכוערים שאפשר.
הקול הקטן בתוכי לחש לי כי "חשוב מאוד שתעשה רושם טוב על
השכנים".
ניסיתי לחייך כדי להסביר פנים לזקנה שמולי, אך העירנות ממני
והלאה.
"שלום, אני ארז" השבתי בקושי.
גניה הביטה בי במבט מלא רחמים ויכולתי לראות כי את הרושם
הראשוני הצלחתי להשיג. רחמים תמיד עוזרים לשבור את הקרח בין
דייר צעיר וחדש לדיירת ותיקה ומועדת למוות.
"אא..א.." גמגמה השכנה החדשה שלי.
"קרה משהו?" שאלתי בחוסר עניין.
"לא! לא! הכל בסדר, תודה " מלמלה.
"במה אני יכול לעזור לך?" התעניינתי מתוך נימוס בסיסי לסיים את
השיחה במהירות האפשרית.
"לא, רק רציתי לראות את הדייר החדש בבניין, אחרי כל הרעש שעשית
אתמול עם הרהיטים". אמרה.
"אוי, סליחה אם הפרעתי לך, אבל הייתי חייב להעביר את כל הדברים
שלנו היום". התנצלתי בזריזות ושניה לאחר מכן, לא הבנתי מדוע
התנצלתי על כך שיש לי רצון בסיסי לרהט את הדירה החדשה שלנו.
"זה בסדר, נו איך הדירה, אפשר לראות?" התעניינה הקרצייה והבנתי
כי עליי להתגונן מהר, אחרת היא עוד תישן איתנו במיטה.
"אתה גר פה לבד?" חקרה הסוכנת החשאית.
"לא, אני גר פה עם חברה שלי" שיתפתי אותה בסודות חיי.
"אז אפשר קצת?" התעקשה שנית.
"מהחברה שלי?!" נבהלתי.
"דירה, אני רוצה לראות את הדירה" והיא בשלה עם ראש בטון.
"באמת שלא כדאי לך, הכל עדיין מבולגן" הסברתי לה בפאניקה
ראשונית.
"שטויות, בחורצ'יק, אתה חושב שבלגן מפחיד מישהי כמוני? כשאתה
היית בחיתולים אני כבר עברתי עשרים דירות!" השוויצה הקשישה.
אני בטוח שגם העברת אותם לבד על הגב שלך ולרגע רציתי לטרוק לה
את הדלת הישר בפנים המקומטות שלה.
"תן לראות מבט קטן" התעקשה.
חסמתי בפנייה את הדרך.
"לא כדאי, יש לי בעיית ג'וקים חמורה!" ניסיתי את מזלי.
"אמרת ג'וקים?" החווירה בפתאומיות.
"כן ג'וקים!" זה עובד, היא בולעת הכל "ממש גדולים עם מחושים
מחוספסים, יש לי עשרות כאלו על הרצפה!" הגזמתי.
"אתה בטוח?!" אולי כדאי שתזמין ריסוס?" הציעה בהתרגשות.
"לא, אני חושב שאני אשאיר את הג'וקים בתור חיית מחמד קומפקטית"
צחקתי.
מזמן לא עבדתי על אנשים זקנים, חשתי חי וקיים על כך שכבר ביום
השני בדירה, יש לי הזדמנות טובה להתעלל בהם.
"אתה לא רציני?!" נבהלה. היא נסגה לאחור "אתה חייב לרסס! אחרת
המחלה שלך תחמיר!".
"איזה מחלה?" כיווצתי גבות בתהייה.
"אם אתה רוצה אני יכולה להמליץ לך על מישהו מצוין, אני אקפוץ
אלייך מחר בערב ואביא לך גם משחה טובה לפנים. מוישה, בעלי ז"ל,
גם סבל מזה הרבה שנים".
"מה? על מה את מדברת, גניה?" שאלתי. היא בטח מסוממת מכל
התרופות שלה.
"להתראות, תרגיש טוב ואל תתביישו לבוא אלי הביתה אם לא תוכלו
לישון. זה לא בושה לפחד מג'וקים, אתם לא צריכות לעשות קונצים!"
הוסיפה והלכה.
טוב שלפחות מאחורה היא נראית גרוע יותר. השכנה החדשה נכנסה
לדירתה וטרקה את הדלת.
עמדתי בכניסה לדירה, המום, מאזין לשקשוקי המנעולים שלה שלא
מסתיימים.
לא הבנתי אותה. נכנסתי בחזרה לדירה והלכתי לאמבטיה. לפחות
לוודא שאין לי כלום. אולי נדבקתי ממנה בפרנויה של גיל
השמונים.
הסתכלתי במראה וכמעט נחנקתי מרוב בהלה. זקנה מטומטמת. לא שאני
חכם.
שום מחלה ושום כלום.
אני כמו אידיוט עם עצלנות מדופלמת, קמתי מהשינה במטבח מבלי
לשים לב, שכל פניי מלאים בפירורים קשים של לחם.
זו הפעם האחרונה שאני מערבב שינה עם אוכל. לפחות השבוע. הבטחתי
לעצמי.
הבטתי סביבי. הדירה באמת מבולגנת. כל הרהיטים, הבגדים והחפצים
של אהובתי ושלי, מונחים ברשלנות ברחבי הדירה, לפחות את המיטה
ניאותי להניח באמצע החדר.
וכמה שהכל היה הפוך על הפוך, הרגשתי טוב עם עצמי. הולך להיות
כיף בתקופה הקרובה.
כל הכיף הזה עשה אותי עייף, בלגן לא בלגן, אני נח.
נעלתי את דלת הכניסה, כיביתי את האורות והלכתי לנוח מעט במיטה.
כיוונתי את השעון שיעיר אותי עוד ארבע שעות, כך אולי אוכל עוד
להספיק לנקות קצת, לפני שאהובתי תבוא מהעבודה ותחטוף חום.
נשכבתי במיטה, עצמתי עיניים ושניה לפני שנרדמתי, הספקתי לשמוע
צלילי חצוצרות ותופים ברחבי הדירה. חששתי שאולי השארתי את
הטלוויזיה פועלת, אך הקול הקטן שבתוכי, הבהיר לי כי צבא הנמלים
החל את מתקפתו לעבר המטבח.

השעה  15:00 בצהריים.
הדירה ואני בסימביוזה של שקט יחסי.
הטלפון מצלצל ומוחץ לי את המוח לתוך האוזניים. עיניי סגורות
בכבדות. אין לי כוח להרים את ידי ולהפסיק את הצלצול הטורדני.
גררתי את עצמי לטלפון ובמסטוליות מתקדמת מילמלתי לתוך השפורפרת
"מה?".
"מתוקי" קולה של אהובתי נשמע ופיזר פרפרים סביב ראשי.
"הערתי אותך?!" שאלה.
"כן, נחתי קצת" מלמלתי בשנית.
"מסכן שלי, אתה בטח קורע את עצמך לבד שם" ריחמה עליי.
"כן, קשה פה" ניפחתי את חזי בגאווה מבויישת "אבל אני
מסתדר..."
לו רק ידעה מה הולך פה בעולם העצלות שלי, היא היתה חושבת יותר
מפעמיים אם לגור איתי.
"אני יודעת שאתה בטח לא אוהב שאני מפסיקה אותך באמצע הכל, אבל
אני ממש רוצה שתלך לקנות עציץ לדירה" ביקשה המתוקה.
"עציץ?!" תהיתי "עכשיו את צריכה עציץ?"
"כן, אתה יודע שאני אוהבת ירוק בבית" הסבירה לי הגברת.
"יש לי קצת באף אם את ממש צריכה"...הגעלתי אותה.
"ארז! תפסיק יא מגעיל אחד! עכשיו לך תקנה עציץ ושיהיה יפה, אין
לי זמן לדבר, יש לי מלא עבודה היום, טוב פושפוש?" המיסה אותי
לגמרי.
"בסדר" אמרתי והיא סיימה את השיחה והשאירה אותי עם כל הבלגן
חוגג סביבי בתוספת משימת עציץ קריטית.
טוב, לפחות נצא קצת מהבית.
קצת אוויר לא יזיק למוח הרדום שלי.
היא רוצה משהו ירוק בבית. שתסתכל על הקירות במטבח, יש שם
מספיק.
קילפתי את עצמי סופית מהמיטה ונזרקתי למקלחת.
המקלחת עצמה היתה מצוינת, רק ששכחתי לרכוש סבון לביתנו החדש.
לא אמרתי נואש ולאחר מספר דקות של חיפושים דקדקניים, שטפתי את
עצמי בעוז ויש לציין בהצלחה יתרה, בעזרת סנטימטר וחצי של סבון
שגירדתי בסופו של דבר מהקיר.
רשמתי לעצמי במוח שאולי כדאי, ככה בשביל איכות החיים, גם לחפוף
את השיער ולהבא עם שמפו אמיתי.
עכשיו, מפאת חוכמתי המופלגת, יש לי מלא גושי סבון מעצבנים
בגווני לבן וורדרד בשיער. רק חסר לי שהשכנה הפסיכופטית, תתפוס
אותי במדרגות ותחטוף שבץ מוחי. היא בטח תחשוב לעצמה, איזה שכן
חולני ומוזר הגיע לבניין שלה.
אחרי המקלחת, גיליתי שאני הרבה יותר אופטימי. הכל זורם,
הורידים שלי נקיים. אני מרגיש קליל, רענן ואוורירי. בדיוק כמו
תחבושת הגיינית לנשים רק ללא הכנפיים.
נכנסתי למטבח במטרה לאכול אך בעודי עליז וקופצני, הרגשתי את
הרגל שלי בוערת מכאב. אאאאאאייייייייי!!! הרגל שלי! ...מה זה
לעזאזל?! דידיתי לעבר המיטה והבטתי בכף רגלי השמאלית, חתיכת
נחושת זעירה ובוהקת היתה תקועה לי בבשר רגלי.
הוצאתי את החתיכה והוספתי עוד צרחה מלאת כאב לאוויר. עכשיו אין
לי ספק שהשכנה הפולנייה שלי, חושבת שהג'וקים אוכלים אותי חי.
במבט קרוב יותר, מסתבר שדרכתי על חצוצרה קטנה. כנראה אחת
הנמלים שכחה אותה במתקפה האחרונה. הבטחתי לעצמי למחוץ איזה מאה
כדי לאזן את עניין הכאב בפעם הבאה.
בגדים, גרביים, נעליים, צחצוח שיניים, ארנק, מפתח ואני בחוץ.
דמיינתי לעצמי בדרך לחנות,עשרות עציצים מרחפים מולי בשלל עלים
וגוונים, חשבתי כיצד אוכל להפוך את הדירה הקטנה למעצמה טרופית
אדירה, עם עציצי פרא וקופים שקופצים בין ארונות המטבח לסלון.
אולי, גם אחצוב לי איזה נהר קטן מחדר השינה הישר לסלון, אני לא
חושב שאהובתי תתנגד.
ואז כמו מלך ומלכה, נשב בסירת עץ קטנה, ונשוט לראות טלוויזיה.
מי צריך ספה שיש נהר בבית?
חשבתי לקנות גם תנין שישחה בנהר אבל זה ממש לא נראה לי
מציאותי, מאחר והוא יכול לאכול לי את כל האורחים שיבואו אליי
הביתה. ואז בשביל מה יש לי דירה משלי אם אין מי שיבקר בה.
הרגשתי הקלה, שאני לא מביא תנין הביתה. שמחתי שחסכתי לעצמי
צרות ואנשים מתים.
מה לעשות, שככה המוח שלי אחרי שנת צהריים קצרה מידי.
הגעתי לחנות, קצת מזיע וקצת עייף אך עדיין, מלא בחדוות
עציצים.
בין כל העציצים שבחנות, הייתה גם מוכרת שמנה שלא התייחסה
במיוחד ללקוחות. היא פשוט ישבה לה על כסא רעוע מעץ ובהתה ללא
סוף.
חיפשתי לעצמי עציץ סימפטי ולא מזיק בין כל סבך הפרחים והעציצים
שהקיפו אותי. יותר מידי עלים בשבילי. ניגשתי לעבר המוכרת ונראה
לי שהיא נרדמה בישיבה. שמחתי שהיא יודעת כיצד לנהל עסק בעיניים
עצומות.
"סליחה..." כיחכתי בגרוני.
לא נראה לי שהיא שמעה אותי.
ממש ריחמתי עליה. הרגשתי לא נעים להעיר אותה. מסכנה. לא מספיק
שהיא עובדת קשה, גם צריכה לסבול לקוחות שמפריעים לה לישון.
מה אני עושה עכשיו? אני חייב לעצמי עציץ ויש לי פה צמח מולי
שלא מגיב לקול אנושי.
תרתי אחר משהו שיכול לעשות רעש חזק דיו בכדי שהיא תתעורר אך עם
זאת שהיא לא תצעק עליי שאני הורס לה את החנות שלה.
קלטתי קבוצה לא מזיקה של מוביילים יפיפיים והחלטתי לנער את
כולם בקצב הרומבה.
הרומבה מסתבר לא משפיעה על הצמח הרדום שבחנות, גם לא מקצב
הטנגו והפולקה.
חשבתי להכניס מכונית מלאה ערסים לחנות שתעיר אותה עם מוסיקת
טראנס עצבנית, אבל ירדתי מהתוכנית הדבילית מהסיבה שהדלת צרה
מידי ואני לא מכיר מספיק ערסים שימלאו מכונית.
"סליחה..." ניסיתי שוב.
זה לא הולך ככה. אני לא יכול לבלות את כל הצהריים החופשיים שלי
בניסיון להעיר מוכרת עציצים. יש לי דברים חשובים לעשות בדירה.
כמו לישון או לישון.
בעודי חושב וחושב על רעיון גאוני להעיר אותה, נכנס לחנות גבר
חסון עם כרס תוקפנית. מהטיפוסים שרואים עליהם שהם אוהבים
להרביץ לאנשים בזמן החופשי שלהם. או יופי! אולי המתאבק הזה
יוכל לעורר אותה בעדינות.
"שלום!" צעק בקול בס עמוק וגרם לכל העציצים בחנות בהלה עמוקה.
המוכרת קפצה בבהלה מכסאה וכמעט שנמרחה על הרצפה.
"ממה..ממ...כן אדוני!" ענתה לו במסטוליות מתקדמת.
היא קמה! לא האמנתי שהשלום יעשה אותי מאושר כל כך.
הגבר עלום השם, ניגש לדלפק.
"אני צריך עציץ יפה למישהי יפה!" נהם. הלוואי עליי דיבור ישיר
כמו שלו. אני מדבר כמו כביש עוקף עם עצירות ביניים לפיפי.
"יש לנו מספר עציצים בפינה שם" הצביעה "כמה סכום אתה מוכן
להשקיע?"
הגבר חשב וגירד בקרחתו מעט.
"תני לי משהו טוב ככה באיזה חמישים שקלים!" ענה ועשה בידו של
תנועה של יאללה! היום אני משקיע בגדול.
"בחמישים שקלים?" שאלה באכזבה.
הבטתי בשניהם בהנאה גלויה. מעניין מה יתפתח פה, בגן הטרופי
הקטן.
"כן, כן, רק תני לי משהו טוב כי אני חייב לזוז" זירז אותה.
המוכרת ניגשה והראתה לו עציצים שונים, בחנתי את העציצים שחלפו
זה אחר זה בידיה וניסיתי לראות מה יתאים לדירה שלי.
אחרי שהוא מישש וחירמן כל עציץ אפשרי בחמישים שקלים, הוא בחר
איזה משהו ממש מכוער עם עלים מקומטים ושילם לה בשטר.
"לא צריך עודף" קרץ לה וצחק. היא עטפה לו את העציץ וגם זרקה
סרט ורוד קטן. הגבר נראה מרוצה מהקנייה שלו. החשש הגדול שלי
היה, כי הוא עלול כמו כל גבר ישראלי ממוצע לבוא ולשאול אותי אם
הוא קנה עציץ טוב יחסית למה שהוא השקיע. חסר לו שהוא יצא
פראייר.
ואכן המגודל עבר לידי והרגשתי עמוקות את מדיניות האנטי מקלחת
שלו. ניסיתי להתחזות לעיוור אך הוא ניגש אליי בכל זאת. "איך?"
שאל.
"משהו משהו!" פלטתי בקושי רב. הייתי בטוח שהוא קלט אותי משקר.
אני לא משקר טוב, זאת אחת החולשות שלי, אם אפשר לקרוא לזה
חולשה.
"אתה בטוח?" הוא הריח את השקר באוויר ואני הרחתי את בית השחי
שלו שר סרנדות לאף שלי.
"כן, בטח" המשכתי בניסיון פתאטי "עציץ כזה מראה שאתה יודע מה
אתה רוצה ממישהי" מרחתי אותו בקלישאות בתקווה שרק ילך ואוכל
לנשום כמו שצריך.
"וואללה, אתה צודק" הסכים איתי ונתן לי חבטת הזדהות בכתף.
חייכתי בנימוס והרגשתי כיצד העצמות שלי מתווכחות עם עצמן אם
להתפרק כעת ביחד או כל אחת באופן עצמאי.
הוא יצא לבסוף מהחנות ואני קיוויתי שאוכל להסתובב לעבר המוכרת
מבלי שאצרח ללא שליטה.
"כן, ומה בשבילך?" שאלה המוכרת.
"אני מחפש עציץ לדירה החדשה שלי" עניתי "משהו צנוע, פשוט, בלי
הרבה קישקושים".
"יש לך משהו ספציפי יותר?" שאלה.
"כן. שיהיה בצבע ירוק עם עלים" השבתי בהנחה ששאלה אידיוטית
תלווה בתשובה אידיוטית אף יותר.
היא לא התייחסה לתשובה שלי ברצינות, קמה ממקום מושבה וגררה את
עצמה לעבר התקהלות עציצים סימפטית.
"אני מחפש משהו שיראה יפה וקליל ושלא יתפוס הרבה מקום בדירה"
ניסיתי לעזור לה לעזור לי.
"תראה את זה" הגישה לי עציץ נחמד. היו לו עלים כל כך רחבים
שיכולתי להפסיק להשתמש בנייר טואלט בשרותים. הבטתי בו שתי
שניות ותהיתי אם אני אוהב אותו או לא.
הרמתי אותו באוויר וסובבתי אותו, לראות שהוא בסדר גם בצדדים.
"הלו! הלו! מה אתה עושה?! אתה רוצה שאני אקיא!" נשמע קול
מחוספס.
"אני מצטער" התנצלתי "לא התכוונתי שתקיאי" השבתי במבוכה. מה יש
למוכרת הזאת? אסור להסתכל על העציץ? החזרתי לה את העציץ ביד
רועדת.
"על מה אתה מדבר? ממה יש לי להקיא?" הסתכלה עליי בעיניים
תוהות.
"את כרגע אמרת שאת רוצה להקיא בגלל שסובבתי את העציץ" הסברתי
לה והרגשתי אידיוט גמור.
"הכל בסדר, בחור? אתה כנראה מדמיין ששמעת, אני לא אמרתי מילה
אחת" ענתה.
"אפשר לראות משהו אחר?" ביקשתי בנימוס.
"הנה, מה דעתך על העציץ הזה?" הגישה לי עציץ כבד עם עלים דקים
אך עדינים.
"הממ..." המהמתי. נגעתי באחד העלים ומיששתי אותו לראות אם הוא
חזק דיו להיות בדירה שלי. "או כן! " שמעתי גניחה חושנית
ונבהלתי לגמרי. מה קורה פה?
"עוד! עוד! תיגע בי עכשיו!" זעקה ואני השתנקתי לגמרי. לא
ציפיתי להגיע לחנות עציצים ולחוות הטרדה מינית. לפחות לא
ממישהי מכוערת כמוה.
הבטתי במוכרת במבוכה. היא הסתכלה עליי במבט מוזר.
"הכל בסדר בחורצ'יק?"
"אני בסדר גמור, רק שאני לא חושב שאני בשל להצעה שלך" ניסיתי
להתחמק באלגנטיות.
"על מה אתה מדבר? לא אמרתי מילה, אתה היחיד שמדבר לעצמך פה!!"
הבנתי שמשהו לא בסדר בחנות וזה לא אני ולא המוכרת.
"טוב, תביאי לי לראות עוד עציץ אחד ונגמור את העסק" מיהרתי
להשיב.
"זה האחרון והוא במחיר טוב יחסית לגודל שלו, כדאי לך" והגישה
לי עציץ ירקרק קליל עם עלים בינוניים בעלי קימור עדין מטה.
הרחתי  אותו בזהירות. שלחתי חצי עין לעבר המוכרת וחצי עין לעבר
העציץ. "נעים לך, אה גבר?" נשמע קול גרוני של תימני מפולפל.
ואני בבהלה, ביודעין שהמוכרת לא פצתה פה, השלכתי את העציץ
באוויר ונרתעתי אחורה בפחד. העציץ התנפץ על הרצפה ולכלך אותה
באדמה כהה.
"מה קרה לך? השתגעת לגמרי?!" צעקה עליי המוכרת.
"אני מצטער מאוד, לא התכוונתי להפיל אותו" התנצלתי.
"עכשיו תראה מה עשית! לכלכת לי את כל הרצפה!" גערה בי.
הרגשתי אשם עד מאוד. לא מספיק שהפרעתי לה בשינה, גם לכלכתי לה
את החנות.
"תחליט מה אתה רוצה כבר לפני שתהרוס לי את כל העציצים!".
בחוסר ברירה, עזרתי לה לנקות ולקחתי את העציץ שהתנפץ על הרצפה.
המוכרת, ניגשה למחסן בכדי להביא לו אדנית חדשה.
"אני מצטער אם הבהלתי אותך". שוב אותו תימני קטן דיבר אלי.
הבטתי סביבי בבהלה, הייתי היחיד בחנות.
אידיוט בן 23 ,שמחזיק עציץ נטול אדנית, על סף איבוד קבוע של
שפיות זמנית.
צמצמתי את כל האפשרויות והגעתי למסקנה הבאה. או שהשתגעתי לגמרי
או שהעציץ מדבר אליי.
מה כבר יכול להיות? הייתי במצבים הרבה יותר מטורפים מעציץ
שמדבר אליי. עברה בי צמרמורת כשנזכרתי במכשפה מהיום בבוקר
והחלטתי שאין לי מה להפסיד, מקסימום יעיפו אותי מהחנות.
הרמתי את העציץ והרפיתי מעט את אחיזתי "אני בסדר, ואתה?" שאלתי
ולא האמנתי שאני מדבר לעציץ.
"אצלי הכל בסדר, קצת מחניק להיות פה עם החבר'ה בחנות סגורה
במקום בטבע, אבל מתרגלים" השיב. יופי. יש לי עציץ אינטילגנטי.
וידאתי שהמוכרת עוד לא הגיעה ולחשתי לו בעלה העליון "אז כולכם
מדברים?".
"כן, רק שאתם לא מוכנים להקשיב" צחק ואני חושב שראיתי את העלים
שלו מחייכים.
צעדים כבדים נשמעו מתקרבים ואני החלטתי לא לקחת סיכון שהמוכרת
תתפוס אותי מדבר עם העציצים בחנות שלה. מספיק שיגעתי אותה ליום
אחד.
"אני אקח את העציץ הזה!" בישרתי לה חגיגית. היא לא התרגשה כמו
שקיוויתי.
הנחתי את העציץ באדנית החדשה שלו ושילמתי למוכרת.
"יש איזה משהו מיוחד שאני צריך לדעת עליו?" שאלתי אותה לפני
שיצאתי מהחנות.
"כן, אני ממליצה שתיגש לרופא ותשקה אותו פעם בשבוע במים
פושרים". המליצה לי.
"אין בעיות!" חייכתי בכוח וסילקתי את עצמי מהחנות בבושת פנים.
באמת שלא הבנתי למה עליי להשקות את הרופא שלי פעם בשבוע אם
קניתי עציץ.
מאוחר יותר, הבנתי שהיא צחקה עליי בקשת, רק שככה המוח שלי עובד
ולוקח לי זמן לקלוט דברים.
העציץ היה עטוף בניילון שקוף ללא סרט. ריחמתי עליו, היה לו קשה
לנשום. פתחתי את הניילון שיהיה לו קצת אוויר. שמעתי אותו משתעל
קלות. "תודה" הודה לי.
המצב בקרשים, צמחים מדברים איתי, יש לי שכנה חטטנית ודירה
שנראית אחרי שואה גרעינית והיום הזה עוד לא הסתיים.
העציץ שמר על שתיקה עד שהגעתי הביתה.
נראה לי שהוא נרדם בדרך, אחרי ההתרסקות הקשה שלו על הרצפה, אני
מצדיק אותו.
הוא התעורר ברגע ששמע את המפתח חודר למנעול ובקול מנומנם שאל
"הגענו?".
עניתי לו שכן.
"באיזה קומה אנחנו?" המשיך. "הראשונה בסדר בשבילך?"
התעניינתי.
"אני חושב, כל עוד שאני רחוק מהמוכרת השמנה, אני ארגיש בטוח"
השיב.
נכנסו לדירה, שנראתה גרוע יותר מאז שעזבתי אותה.
"הדירה הזאת מבולגנת!!! " נבהל העציץ "אתה תסדר אותה נכון?"
חשש בקול "אני לא מוכן לגור בבלגן כזה, אני צריך מרחב ואוויר
נקי, אחרת חבל על הזמן!!".
"אל תדאג" הרגעתי אותו "יהיה בסדר, היום אני אתחיל לסדר את
הכל. מה אתה רוצה? רק אתמול עברנו לגור פה".
"מה ?!" נבהל העציץ "יש עוד מוזרים כמוך?"
"כן" הלחצתי אותו "גם אני אוהב אותך!...  קוראים לה גלית...
והיא הרבה יותר נחמדה ממה שאתה חושב".
"טוב" הסכים בלית ברירה "כשנפלנו, נפלנו"...
הבלגתי על היחס הקלוקל מצד הצמח האנטיפתי.
"אתה צמא, עציץ?" שאלתי. "דרך אגב, יש לך שם או שפשוט קוראים
לך עציץ?".
"נחמד שאתה מתעניין. קודם תביא לי מים ואח"כ נדבר, בסדר?".
"אין בעיות, מר עציץ" השבתי. הנחתי אותו על השולחן וראיתי שהוא
סולד מהלכלוך הרב בדירה.
אין לו הרבה ברירות. שיגיד תודה שהצלתי אותו מהמוכרת השמנה.
"יש לי מים מהברז או מהשירותים, תבחר" הצעתי לו את מגוון
המשקאות שברשותי.
"אני אקח מים מהברז, אם זה לא יהיה קשה" ביקש.
"תדע שמאוד מוזר לי לדבר עם עציץ" גיליתי לו.
"זה בסדר, גם לי זה מוזר שאתה עונה לי בחזרה" ענה.
"אז איך קוראים לך?" רציתי לדעת את שמו.
"אל תצחק ותבטיח לקרוא לי בשם שלי בלי קיצורים או תוספת הברות
למיניהן, מבטיח?".
"כן,כן, נו תגיד כבר!" הסקרנות הרגה אותי.
"קוראים לי צנעני ואני עציץ בן חודש, בן לשושלת צנעני
המפורסמת" הכריז בגאווה.
"צנעני..." אמרתי, מנסה במאמצים עילאיים שלא לצחוק בפניו.
"כן, צנעני, הוא שמי" אמר.
"תסלח לי לרגע, אני חייב ללכת לשירותים, נזכרתי שיש לי פיפי!"
וברחתי לשירותים, מנסה שלא להשתין מרוב צחוק. מי היה מאמין, יש
לי עציץ תימני.
בשירותים, הרשיתי לעצמי לצחוק עד כלות ובו בזמן להוריד את
הידית ולתת לרעש היניקה לבלוע את הצחוק המרושע שלי.
כשיצאתי מהשירותים קיוויתי שהוא בלע את ההצגה הקולית...
"הרבה פיפי היה לך, הא?" שאל בקול חשוד.
"כן...אל תשאל...שתיתי הרבה בבוקר" שיקרתי גרוע.
"הבטחת שלא תצחק!!!!!" כמעט ובכה.
לא יכולתי להחזיק מעמד יותר ופרצתי בצחוק מתגלגל. לא מספיק שיש
לי עציץ תימני בשם צנעני, מסתבר שהוא גם בכיין לא קטן. נפלתי
חזק.
"רגע, יש לך בעיה עם תימנים?" כעס  החל ממלא את מילותיו.
"לא! לא! זה בסדר, אין לי שום בעיה עם תימנים, רק שתודה שזה שם
די מוזר לעציץ" הסברתי.
"למה ציפית? לסשה? לחיים? ליואל? מה, תגיד לי איזה שם אתה חושב
שעציץ כמוני צריך לקבל?" הוא היה נסער כולו, רק שלא יאבד את
ההכרה ויהיה צמח.
"הייתי הולך על שם טבעי...הממ.. כמו יקינטון או ציפורניהו,
משהו כזה" ניסיתי.
"אה, ואלו נראים לך שמות הולמים לעציץ?!" בירר.
"כן" עניתי גלויות.
"תגיד לי, אתה דפוק או מה?!" צעק עליי.
"צנעני זה שם יפה, שם של כבוד, שם של מסורת רבת שנים!" התפרץ
"ואתה לא תבוא ותהרוס את כל שבנינו במשך עשרות עלים! הבנת?!"
סיים לנאום.
ואני נבהלתי לרגע, חשבתי שיסתער עליי ואז נזכרתי שהוא בסך הכל
עציץ קטן ואידיוט.
"תירגע, צנעני, שלא יעלה לך הדם לגבעול, בסוף עוד תנבול לי
והלכו לי שבעים שקלים" הזהרתי אותו.
"שבעים שקלים? זה מה ששמת עליי? תתבייש!" רטן "זה העלבה לאור
יום! אני שווה יותר, אני לא בליגה של הזבלים האלו עם העלים
המנופחים שנובלים אחרי שבועיים. אני צנעני, לעזאל, אנחנו
ייסדנו את דור העציצים הירוק והעמיד!" צרח בקול.
"הלו! שקט בבקשה! לא הבאתי אותך בתור אזעקה לבית, חסר לי
שהשכנים יבואו ויגידו שהדיירים החדשים מרעישים וממש אין לי כוח
לעבור לדירה חדשה, אז תרגיע לפני שאני תולש לך עלים!!" השבתי
מלחמה שערה.
"בסדר, בסדר, נרגעתי" התנצל.
"רק שתדע, שלא כל אחד יכול לשמוע אותנו" הפתיע אותי.
"אה, רק מטומטמים כמוני?" שמחתי לשאול.
"לא..במחקר שעשינו במהלך השנים, ואל תשכח שיש לנו רשת מודיעין
גדולה בכל רחבי הארץ" התגאה "מסתבר שרק אלו שמספיק חכמים כדי
להכיר במגבלות של עצמם ומקבלים את עצמם כמות שהם, אלו יחידי
הסגולה אשר מסוגלים לשמוע אותנו".
"אז במילים אחרות, מטומטמים כמוני?" התעקשתי.
"כן." השיב בקצרה.
"תודה" אמרתי וקיללתי את הרגע שהחלטתי להביא עציץ תימני לדירה
החדשה.
הבאתי לצנעני שתי כוסות מים, והוא שתה כאילו לא ראה מים בחיים
שלו.
"מה קרה, לא השקו אתכם מים בחנות? " שאלתי את התימני הקטן.
"השקו, אבל היה להם טעם מוזר, נראה לי שזה היה זיעה" אמר
"המוכרת הזיעה הרבה, שם בחנות, מה גם שהיתה קמצנית ארורה".
"טוב, לפחות פה תקבל מים טובים יותר" הבטחתי לו.
"המים פה בסדר גמור" בישר לי.
"רק בסדר גמור? יש לי מים מצויינים" התעקשתי. בבית שלנו יש מים
מים, ואנחנו גם אשלם על המים מהכסף שלנו, הם חייבים להיות
טובים.
"האמת, אדון אדם, יש להם טעם של מי דגים" צחק עליי התימני.
"חכה, חכה, אתה עוד תאהב את המי דגים שלנו..." גיחכתי בעלבון.
"עכשיו, אם תסלח לי מר צנעני, יש לי בלגן לסדר" אמרתי בקול
והורדתי את החולצה. מאוד חם בחוץ ואני כולי מזיע.
"הי, תירגע עם מופע החשפנות פה!" זעק.
"מה קרה, זה הבית שלי, מותר לי לעשות מה שאני רוצה!" איימתי
עליו.
"אני מבין, אבל יש גבול, לפחות תעשה כושר או משהו, השומן דולף
בצדדים, אדון אדם" גילה לי את אמריקה, העציץ החוצפן.
"ולא קוראים לי אדון אדם, מר צנעני" הסברתי לו "קוראים לי ארז,
ואהובתי צריכה להגיע עוד מעט הביתה, אז תן לי קצת שקט, אני
אסדר בינתיים את הבלגן ואתה תתחיל להתרגל לדירה".
"יהיו לך פה חיים נוחים, כל מה שתצטרך זה להיות יפה, ירוק
וזקוף, השאר עליי".
"אתה אל תתערב לי בחיים!" צעק עליי בחוצפה תימנית מובהקת "
ותלך לסדר את הבלגן לפני שאני נובל".
סידרתי וסידרתי עד שכבר הסתחררתי, הרעש שבקע מהכניסה, קרא לי
אליו וראיתי שאהובתי הגיעה הביתה, כולה מלאת סקרנות.
"נו, קנית?" שאלה במהרה, נישקה אותי נשיקה בחטף ואצה לראות את
העציץ.
"תקשיבי מתוקה..אני חייב לומר משהו על העצי...." אך היא כבר
זינקה לסלון, משאירה אותי בפה פעור.
"וואו ארז!! הספקת הרבה היום בדירה" החמיאה לי. "העציץ יפה,
ידעתי שתביא משהו טוב" חייכה וחיבקה אותי בחוזקה עד שיצאה לי
חוליה מהגב.
"אההה...מתוקה..יש עוד משהו שאת צריכה לדעת".
"מה?" הרימה גבה.
"העציץ שלנו מדבר" שיתפתי אותה בפנים חוששות, או שהיא מאמינה
או שהיא זורקת אותי.
היא צחקה וצחקה.
"אתה עובד עליי, נכון?"
"לא".
"נו, ארז באמת".
"הנה בואי ותסתכלי".
שנינו עומדים מול צנעני וכמו אבא שרוצה להשוויץ בפני האורחים
שהילד יודע לדבר, ניסיתי את מזלי.
"יאללה, צנעני, תגיד משהו" דירבנתי את העציץ.
שתיקה העציץ.
שתיקת אהובתי.
"אל תעשה לי פדיחות, צנעני! אחרת אני זורק אותך מהחלון ומחזיר
אותך למוכרת השמנה!!" איימתי עליו.
המנייק דפק לי ברז ועשה לי פדיחות מול החברה, לא פחות ולא
יותר.
אני התחממתי וכמעט שרצחתי עציץ תימני חדש.
אהובתי, החליטה כנראה שעבדתי יותר מידי.
"בוא, ארז, אתה חייב לנוח, נראה לי שהשמש וכל הבלאגן דפקו לך
ת'מוח" גררה אותי למיטה.
אזלו לי המילים.
"חכה חכה צנעני, אני אתפוס אותך מאוחר יותר" צעקתי עליו.
המתוקה הבינה שכדי לסתום לי את הפה, יש צורך לנקוט באמצעים
חריפים יותר, אז היא פצחה בסדרת נשיקות סוערת שהביאה את שנינו
להשתוללות מאוהבת במיטה.
אין כמו לעשות דברים מאוהבים בדירה חדשה.
אחרי שחנכנו את הדירה כמו שצריך, אהובתי בבגדים מצומצמים
בהחלט, ניגשה לסלון כדי לקחת בקבוק מים.
ואז צנעני הבן זונה, התעורר לחיים והתחיל לשרוק לה בגסות.
"הלו בובה! בואי לכאן, תראי מה אני אעשה לך!!!" צעק החרמן
הצומח.
"אאההההה!!!"צרחה הגברת "ארז!!! הוא מדבר!!" וכמעט זרקה עליו
את הטלוויזיה.
היא ברחה בחזרה לחדר השינה, מרגישה נבוכה שהוא ראה אותה כך ללא
כיסוי.
"אמרתי לך" בישרתי בגאווה נינוחה "אבל את לא האמנת לי ובמקום
זה, גררת אותי לפה ותסתכלי מה קרה".
היא דקרה אותי במבט עמוק ואני קמתי ממקומי.
"צנעני! עברת כל גבול" באתי אל הפרחח.
"תקשיב לי טוב, אם אתה רוצה לחיות, תכבד את אהובתי, אחרת...
בחזרה לחנות או צום מים לשבוע".
"בסדר, בסדר" נכנע התימני "מה אתה רוצה? חתיכה הבחורה
שלך...".
אהובתי הסמיקה.
אני הסמקתי.
צנעני חייך חיוך ממזרי וחשבתי שאולי הוא זקוק לקצת חברה.
"בואי, הולכים" גררתי את המתוקה לחדר השינה.
"תתלבשי, הולכים לקנות עוד עציץ לבית".
"מה, אני צריכה עוד חרמן בבית הזה, לא מספיק לי פוזל אחד וצמח
דביל?!" התלוננה ובצדק.
"זה לא שאלה של חרמנות, זו שאלה של איזון" הסברתי לגברת.
"את תראי, זה ישתלם לך" קרצתי.
"צנעני, אנחנו כבר חוזרים" הודעתי לו.
"לאן אתם הולכים, אל תשאירו אותי לבד" בכה התימני.
בגדים, גרביים, נעליים, ארנק, מפתח. ואנחנו בחוץ.
חזרנו צ'יק צ'יק וצנעני מחא כפיים איך שראה אותנו.
המתוקה, הביטה בי במבט חינני.
"נו, תראה לו מה הבאנו" דחפה אותי.
הוצאתי מאחורי גבי, עציץ חדש עם עלים גבוהים ומחוטבים.
"צנעני, תכיר בבקשה את שושנה" בישרתי לצמח הנרגש.
"הי צנעני" אמרה העציצית.
היתה זו אהבה מעלה ראשון.
"כדאי שנשאיר אותם לבד" יעצה לי הגברת.
חזרנו לחדר השינה, סגרנו את הדלת וחייכנו אחד לשני.
"הם ממש חמודים ביחד" אמרה לי באושר.
"נכון?" הסכמתי.
"עכשיו בוא לכאן, עציץ ירוק שלי" משכה אותי המתוקה אליה.
נפלנו על המיטה, משועשעים עד כלות אחד מהשני ולפני ששקענו
לבועה היפה שלנו, שמענו את שושנה וצנעני צומחים אחד על השני
בהתלהבות יתרה.
גלית חייכה אליי, היא היתה מאושרת מהביחד שלנו וגם אני.
היא חיבקה אותי בחום ולקול חצוצרות ותופים שנשמעו מהמטבח,
התנשקנו, עד שהשמיים נמסו.