ימים רבים אני מרגישה כמו חתול שנפל לתוך מלכודת. בהתחלה
משתוללת מנסה לחפש דרך מילוט. כל הקירות כאן סגורות ורק הדלת
היא המפרידה ביני לבין העולם בחוץ.
ככה הם ימי החגים. מתמלאת בתקוות שווה שמנוף אחד ירים אותי
מכאן ויוביל אותי. לחוף הים למשל. שם, יושבת על החול, ומסתכלת.
מתמלאת ברעשי חיים של אחרים. מקשיבה לילדים המשחקים כאילו שאני
עצמי הייתי אחד מהם ולא נתפסת בצד... יושבת אי שם מבלי לזוז כי
קול פנימי אומר לי שלא לזוז, שאשב שם-כאן בפינה ולא אזוז.
לא פעם אני מרגישה הצורך להתמרד לקול הפנימי ההוא ודווקא לזוז.
דווקא לקום וללכת למשל. כל צעד שאני עושה היא תחושת ניצחון מול
הקול ההוא שאומר לי לא לזוז.
לאותו קול אין צליל. יש לו רק אינטונציה מאיימת. את לא זזה
מאיפה שאת. ולא עוזרת התמרדות.
ואני נותנת לדימיון שלי שישא אותי על כנפיו, מובילה אותי
למקומות שכנראה הייתי פעם שם עם אותה התחושה של "את לא זזה".
פעם זה יער, הרבה פעמים אני על חוף הים. יושבת שם על החול
ומסננת את הרעשים, הצלילים המוכרים. קולות של מבוגרים, קולות
של ילדים, רכבים שעוברים קרוב, נערים המשחקים כדור יד, צחוקים,
התלחשויות בין זוגות, רחשי הגלים. אותם הגלים שבאופן מונוטוני
מתנפצים קרוב  אלי. והרוח של שעות הבין ערבים, יחד עם השמש הלא
חזקה, שככל הנראה משאירה את סימניה על פניי ועל כל חלק מגופי
שערום לקבל אותה.
נשבעת לקסמי היכולת שלי להפריד רעשים. מאין מסננת במוחי
שמצליחה לסנן כל רעש ולמיינו לפי סוגו. כל זאת עם מוסיקת הרקע
שהגלים מאשירים את כל היכולת הזו.
ומנסה לחזור למציאות לא פעם. להקשיב במקום הנתון -  את רעשיו
הנתונים באותו רגע.
ובמקרה הזה, הרוח של הים מספק מאוורר המונח על רצפת החדר הקטן
שלי. כולי לבושה שחורות, למרות החום השורר, מאין, בכל זאת,
השארות במקום של לא לזוז. מוסיקת הרקע מספקת קלידי המקלדת בו
אני מעבירה את זכרונותיי ומחשבותיי. רעשי אנשים, קולותיהם,
מסופקים על ידי טלויזיה התקועה רק בערוץ אחד, בו הרגשות
המקוריות בהן גדלתי, כולל שפתם, מובנים לי בהחלט.

והקול בכל זאת חוזר ומהדהד לא פעם. דה אהי נו טה מוווס. De ahi
no te moves.
כולי תחושת ניצחון כי גופי לא זז רק אצבעותיי וידיי בהקלדה.

תחושה מאוד מזערית של ניצחון  מול חוסר היכולת לשנות את
המציאות.



8.09.02