מישהו שם תלה את עצמו. לא ראיתי כלום, רק רגליים ארוכות וצמרת
עץ אחת. הכל היה שקט, קודר ואפלולי. שקט כ"כ עד שיכולתי לשמוע
את ליבי פועם בחזקה. לא הצלחתי לזוז ממקומי, תקוע כמו העץ
העירום שעמד שם, ליבי הגביר את פעימותיו ואני רק רציתי לצרוח,
לברוח.
הכל הסתחרר סביבי, נשימתי הפכה לאנקות קצרות ורועשות. אדי החום
שיצאו מפי אל הקור הנורא, דמו לעשן כבד של סיגר.

"הוא היה בסדר..." זה מה שכולם אמרו, "בסדר..." מהי בכלל
ההגדרה הזו?! בסדר?! בסדר - זו תשובה מטומטמת לשאלה מטומטמת,
שלא ממש רוצים לשאול ולא ממש אכפת מה התשובה, כמו "מה שלומך?"
כמו "מה המצב?" כמו כל שאלה מתחמקת שלא שואלים אותה בכדי לדעת,
אלא רק בכדי לשאול, אפילו בלי לצפות ממש לתשובה.
אבל הוא לא היה בסדר! איך אפשר להגיד על בן אדם שבחר להתאבד
שהוא היה בסדר? האם גם מתוך נימוס? כאילו שהוא עוד יכול
להיעלב, כאילו שמשהו גרוע יותר עוד יכול לקרות לו... אבל
בסדר.

רק רגליים, ארוכות, זה מה שהצלחתי לראות, כאילו היו רחוקות
אלפי שנות אור מהאדמה הבוצית והלחה...
שוב נשימות קצרות ונחנקות, ופתאום שקט. משהו נצמד לי לגרוגרת
ומאיים ללחוץ עליה חזק, חזק. חזק כ"כ עד כדי חנק, עד כדי אובדן
שליטה, עד כדי מוות.
ואז, כמו מתוך סימום קל, התחלתי להרגיש. משהו היה שם - באוויר,
נכנס מנחיריי ומשם לתוך הצינורות האפלים שבמוחי, בנשמתי. נכנס
ואיתו האושר. תחושת הריחוף, העוצמה, הכוח... הרגשה כזו שבחיים
לא חוויתי. הרגשת הניצחון. הטומאה והקודש יחדיו, מתערבבים
בתוכי, יוצרים משהו אחר לגמרי, שונה. כמעט כמוני.

כן, ככל הנראה זה מה שקורה כשרואים אותו: לבן ושחור. הבזקי אור
חזקים, מסנוורים ואז דועכים, מצטמצמים לחור קטן שממנו נופלים
ונופלים ונופלים ולא מגיעים לשום מקום - זו הרגשה נפלאה.
סופסוף ליפול ולא לקבל מכה, סוף כל סוף הסוף נראה כ"כ טוב
וממכר... ואתה רוצה ממנו עוד ועוד ויותר.
ואז אתה נופל, לא מכוח הכבידה, כי אם מרצון. ולא, אתה לא נחבט
בקרקע הקרה, אלא נסחף ברוך אל כר נוצות לבן ומלטף. רק נוצות,
או אולי זה שלג, או אולי קציפת קרם לעוגה גדולה, או אולי, אולי
וזו האפשרות האחרונה...
ואני בחרתי בה. בפעם הראשונה בחרתי. ללא כל התייעצות, ללא כל
חששות, ללא כל היסוס. בחרתי!

לאט - לאט הפסקתי לנשום את האוויר הקר.
לאט - לאט חדלתי לנשוף את הבל פי החם אל החוץ.
לאט - לאט, הכל קרה כ"כ לאט...
אבל עכשיו אפשר להגיד עליי שאני בסדר.