מאז שאני זוכר את עצמי, עוזי היה על הטרקטור. ושתבינו,
אני כבר הרבה זמן כאן בקיבוץ, כמעט כל החיים שלי. עוזי היה כאן
עוד מלפני שנולדתי. אימא סיפרה לי פעם שהוא נלחם כאן כדי להגן
על הקיבוץ, ובכלל את ההכשרה שלו הוא קיבל באצ"ל, ושהוא גיבור.
אבל בשבילי הוא סתם עוזי, המשוגע הזקן על הטרקטור הירוק. כל
יום, כשאנחנו נוסעים לביה"ס, אני רואה אותו משמן את הטרקטור
במוסך הפרטי שלו, וכל יום כשאנחנו חוזרים מביה"ס בצהרים אני
רואה אותו רוכב עליו בחזרה לקיבוץ מהשדות, דרך שביל העפר והחצץ
הישן. הוא אף פעם לא נוסע מהר, ויש לו מין הבעה קפואה על
הפרצוף, עם עיניים קרות כאלה, שאם קרה והוא הפסיק לבהות באוויר
שלפניו כדי להתבונן בך, יכולת פשוט להרגיש חצים קטנים וקרים
ננעצים בלב, וכל פעם שראית אותו מחדש גם הרגשת את אותם חצים
ננעצים מחדש, יחד עם קבוצה חדשה של קור.
יום שישי אחד לא ראיתי את עוזי. ת'אמת, זה לא הפריע לי, כמעט
ושלא שמתי לב. אבל רונן, שזה החבר הכי טוב שלי בכל העולם, נתן
לי מרפק כזה שאני אראה את הטרקטור עומד לו על השביל, מוכן
לנסיעה. כשחזרתי הביתה אימא אמרה לי ללכת לחנות של הקיבוץ
ולאסוף מצרכים שמחכים לנו. הלכתי לשם. פתחתי את הדלת של החנות.
קול של פעמון קטן שהיה תלוי על המשקוף התנגן. אני שונא אותו.
המוכר, שבדרך כלל ממש נחמד אלי, בדיוק החזיר לחדר האחורי מגב,
סמרטוט רצפה, דלי מים ויעה.
"מה אתה רוצה עכשיו ילד?" הוא צעק.
"אני? ...אני?... אה... באתי לאסוף את המצרכים למשפחת טוביה"
נשבר קולי לרגע, כנראה המוכר הלחיץ אותי.
"מה? מה אתה רוצה?" הוא צעק שוב. "אין לי זמן או עצבים למשחקים
עכשיו ילד!"
הסתכלתי על הרצפה, הסתובבתי אחורה וברחתי משם, מנסה לעצור את
הדמעות. בכל זאת, ילדים גדולים לא בוכים. כשחזרתי הביתה סיפרתי
לאימא את כל מה שקרה, ואיך שהמוכר היה רע אליי. היא אמרה שהיא
תכף מתקשרת לחנות ותלמד את המוכר הזה לקח. הלכתי לסלון כדי
לראות טלוויזיה.
    בערב, כשאבא חזר, שמעתי את אימא מספרת לו את כל הסיפור.
היא גם אמרה שהמוכר אמר שהוא מצטער, אבל בדיוק לפני שנכנסתי
לחנות עוזי היה שם. הוא רצה לקנות בקבוק של בירה, ושאל כמה היא
עולה. המוכר נתן לו את המחיר, ואז עוזי התעצבן. הוא זרק את
בקבוק הבירה לרצפה, והפיל מדף שלם. מזל שהיו שם רק קופסאות
טונה, אחרת זה באמת היה רציני. עוזי אמר שזה יותר מדי יקר, כמו
כל דבר כאן בזמן האחרון, ושאפילו כשהבריטים היו כאן והטילו מס
על כל דבר זה היה יותר זול. היא אמרה שהיא לא שמעה שעוזי התנהג
ככה אף פעם, אפילו לא כשרחל מתה, שהיא הייתה אשתו. אף פעם לא
חשבתי שהייתה לעוזי אישה.
    למחרת בבוקר קמתי מוקדם כדי לטייל בקיבוץ. הוצאתי את
האופניים שלי. למרות שאני רוכב עליהן כל יום שבת הן היו מלאות
חלודה. חשבתי שאני צריך להגיד לאבא שיתקן אותן, אבל רציתי לצאת
כבר לטיול. "כשאני אחזור אני אגיד לו, הוא בטח יושן עכשיו".
החלטתי לרכב אל המבצר הישן. זה לא בדיוק מבצר, ככה רונן החליט
לקרוא לו. זה כמו מין בית גדול כזה, עם חצר גדולה שהיה שייך
פעם לאיזה ערבי שגר ליד הקיבוץ שלנו, קצת לפני שהוא הוקם.
המבצר שלנו משקיף על הקיבוץ מהגבעה שעליה הוא בנוי, ומשם אפשר
לראות כל מה שקורה למרחק של כמה מאות מטרים. אולי בגלל זה רונן
החליט לקרוא לו כך. אני לא חושב שהמבוגרים כבר מגיעים לשם, כי
כל החצר מלאה בעשבים וקוצים. הוא כולו שלנו. פגשתי את רונן
בכניסה הישנה של הקיבוץ. זה היה שער קטן שפנה אל עבר שביל
גמלים עוד מהתקופה של הקמת הקיבוץ. הוא נפתח בצרימה מחרישת
אוזניים, למזלנו איש לא התעורר. רכבנו אחד ליד השני עד למרחק
בטוח מן המבצר. עזבנו את האופניים, והלכנו לעבר המבצר.
"בדיקת קשר, בדיקת קשר" אמר רונן. "אתה שומע אותי?"
"ברור וחזק אפס אפס חמש" עניתי. אני הייתי בונד, ג'יימס בונד.
הוא היה אלק, רק גרסה טובה שלו.
"מתקרב אל המטרה העיקרית, דממת אלחוט תחל בעוד דקה וסופר" הוא
המשיך.
"סוגר את הדלת האחורית, התקדם אל המטרה. נתראה עוד עשר דקות
כשהמשימה תושלם. בהצלחה אלק" הצמדתי את כפות ידי אל אקדח
הפלסטיק שהבאתי, תחוב בתוך אחד מכיסי המכנסיים. עוד מעט הרוסים
או הסינים, מי שזה לא יהיה, יברחו מהיריות של רונן, אלק, ואני
אחסל את מי שיעז להתקרב אליי.
"בשביל המלכה ואנגליה" הוא הוסיף.
"בשביל המלכה ואנגליה" חזרתי. "רות סוף"
עוד הספקתי לראות את רונן רץ לתוך החצר בזוית עיני, לאחר מכן
המשכתי בתנועה אלכסונית מאחורי העצים כדי להימנע מגילוי
מוקדם.
"זרוק אותו!" שמעתי קול מחוספס ועמוק מאחורי. "אני ארה ואני אף
פעם לא מפספס!"
הפלתי את האקדח לרצפה.
"עכשיו לך עשרה צעדים אחורה, אם תסתובב אני אחסל אותך!"
עשיתי מה שהוא אמר, התחלתי לפחד. כנראה שג'יימס בונד אני כבר
לא אהיה.
"עכשיו תסתובב לאט לאט, אם תעשה תנועה אחת מהירה מדי לטעמי,
אני מקווה שתאהב את טעם העופרת, כי זה יהיה הדבר האחרון שתרגיש
אי פעם!" הקול פקד.
הסתובבתי, ושם עמד עוזי, מכוון אלי איזה אקדח ברטה מלא חלודה
ועפר.
לא ידעתי שרונן שיתף אותו במשחק. למען האמת, לא חשבתי שהוא
דווקא יבקש מעוזי, או שהוא יסכים לשחק.
"מי אתה?" שאלתי.
"אני יהודי ישראלי יא בריטי מלוכלך!" הוא צעק. "מי שלח אותך
לכאן?"
"רה"מ, M, המלכה, מה זה משנה לך?! אני כאן!" המשכתי במשחק, זאת
הייתה תוספת מעניינת, אף פעם לא שיחקנו שמחתרת תופסת אותנו.
"מנסה לשחק משחקים, הא? עוד שטות כזאת ואני יורה בך כאן
ועכשיו!" עוזי השיב עם ברק מוזר בעיניו. "כמה אתם כאן?"
"אתה באמת חושב שאני אספר לך?"
הוא שחרר את הנצרה.
"רק אני, רק אני" הרמתי את הידיים באיטיות.
"מעכשיו, אתה השבוי של אצ"ל! נוכל לשחרר הרבה חברים בעזרתך.
עכשיו תתחיל ללכת, בלי שום הגה, או שאני יורה!"
הוא הוביל אותי אל עבר הצד השני של הגבעה, הצד הרחוק מן
הקיבוץ. "כאן נחכה לתגבורת שתשלח אותך לכלא".
לפתע הגיח רונן מהמבצר.
"היי, למה הפסקת לשחק? אני מחפש אותך כבר איזה רבע שעה ואתה
הלכת כדי לדבר עם עוזי? יופי של חבר אתה!" הוא כעס.
"מה זאת אומרת 'הלכת'? אני השבוי של האצ"ל! איך אני אלך, אתה
צריך לשחרר אותי! "
התפלאתי שרונן לא זכר שהוא ביקש מעוזי לשחק איתנו. אולי זה חלק
מהמשחק.
"זאת מלכודת! אמבוש! מארב מלוכלך של הבריטים האלה! כולם
לסגת!!!" עוזי צרח לשמאלו, למרות שלא היה שם אף אחד.
אחרי שהוא ירה עם הברטה שלו לעבר רונן, כבר הבנתי שאנחנו לא
משחקים.
רונן עוד הספיק לברוח, אבל אני ידעתי שלי אין שום סיכוי.
"מנסים לרצוח עוד כמה יהודונים חסרי סיכוי, הא?" המשיך עוזי
בזעם.
"עוזי, תירגע, זה רק משחק, זה לא באמת..." ניסיתי להרגיע
אותו.
"בשבילכם הבריטים זה הכל משחק! מה אכפת לכם, אתם רק משרתים כאן
כמה חודשים עלובים מחייכם במגע עם העם המלוכלך הזה וטסים
הביתה! אבל בשבילי זה לא משחק, זה או חיים או מוות!"
"מוות?! מי בכלל דיבר על מוות?! בחייך עוזי, תירגע, זה רק אני"
אמרתי.
לרגע עוזי עמד דומם, לא מבין מה אני רוצה ממנו. כעבור כשנייה
הוא זינק עליי, והצמיד את אקדח הברטה לראשי.
"מוות? אני אראה לך מוות!"
עצמתי את עיני, מחכה לנורא מכל. הוא נתן לי סטירה, "תפתח
אותן!" הוא צעק. "תפתח!" הוא צעק בשנית. פקחתי את עיניי. מולי
הייתה תמונה.
היא הייתה בשחור-לבן, ולמרות זאת ניתן היה לראות בבירור אישה
על רקע רפת הקיבוץ שלנו. האישה לא הייתה מבוגרת כל כך, רק בת
עשרים ומשהו, אבל הרפת נראתה שונה. היא לבשה סרבל ג'ינס
מלוכלך, יחד עם חולצת בד פשוטה בגוון בהיר יותר מהסרבל. היו לה
מגפיים שחורים, המראה של הרפתנים. היו לה עיניים
שחורות-בהירות, אולי חומות, עם שיער שחור, חלק וארוך שנפל לה
קצת על העיניים. והיה לה מין חיוך כזה, לא מעושה, אבל מבויש
כזה. היא הייתה יפה.
"מי זאת?" שאלתי.
"אל תעשה את עצמך מטומטם, אם יש דבר שהבריטים הם לא, זה
מטומטמים!" ענה עוזי. "רחל לא עשתה לכם שום דבר! שום דבר! כל
מה שהיא עשתה זה רק ללכת לעבודה ברפת! היא לא הייתה חמושה! לא
היה שם סליק! היא לא הייתה שום איום!
אבל אתה, אתה לקחת אותה, לקחת אותה 'לכלא', אני יודע שהיא לא
ניסתה לברוח! היא לא הייתה צריכה להיהרג שם בשדה, היא לא הייתה
אף אחת! בריטי מלוכל...!"
הוא לא הספיק לגמור את הקללה, כי שני שוטרים גררו אותו משם,
לאחר שאחד מהם אסף את האקדח הרועד מידו של עוזי.  הם גררו אותו
על האדמה. "זה היה אני... אני..." הוא בכה.
    לפני שהכניסו אותו לניידת, עוזי הביט בי בפעם האחרונה,
הביט עם עיניים מלאות דמעות.
הפעם לא הרגשתי כלום.