שלא תדעי עוד צער
(אנחנו לא מצטערים עליו, הוא היה אימבציל גמור)
את בטח תמצאי לך מישהו אחר
(לא חסרים הרבה שירצו אחת כמוך)
אז מה תעשי עם עצמך עכשיו?
(אולי תמצאי עבודה, היית פעם מנקה, לא?)

הפיות מזמזמים ובולעים את האוויר
קוצצים ברעש את הקרקרים שעל הבר.
הוא מדבר על הצבא, היא מדברת על הבוס בעבודה,
הם מדברים על מה שהיה ועל המסכנה.
האוויר נגמר.
לא נשאר עוד במה לכסות את החלל.

עוד פרצוף נכנס בחיוך, עוד אחד יוצא בשוויון נפש.
המילים מטפטפות, החיבוקים זורמים,
הנשיקות קולחות והוא (הבחור שלי)  עומד בתווך
מנסה לעצור בידיו את נחל האכזב הזה (הוא שקוף, המים זורמים
בו).
והנחל יהיה לתעלה והתעלה תהיה לביבים שוצפים
שיזרמו בשאון אל עמקי נשמתי וישאירו שם משקע מכוער
כשהחום יבוא וייבש הכל.
(הוא יבוא?)

בחוץ, השמיים מפילים עלי את האבנים שהם מפילים מדי פעם
והקוצים בשדה גדלים לי מול העיניים.
(למה הם כל כך מנוולים? הדמעות שואלות אותי)
אתה עומד שם. לא רחוק. מספיק קרוב כדי שאוכל
לראות את העורבים משחירים את האדים שיוצאים לך מהפה.
וקר לך. אני לא יכולה לדעת מה אתה צריך.
מה אתה מרגיש.
מה אתה...

אל תתקרב.
אתה כבר לא כאן ושום דבר לא יוכל להגן עלי יותר.
לא עצמותיך החשופות
לא בשרך המתולע
לא ליבך הדומם
לא זיכרון המתים
לא הימים הטובים (שהיו)
לא גרמי השמיים
לא לחשים מספר עתיק
ולא צלה של החרב המתהפכת
הקוצצת ברגע זה את גופי.