יכול מאוד להיות שזאת אני אשמה, אני לא מכחישה, אבל 15 שנה של
זיונים גרועים לא בדיוק מפתחות כושר פרגון גדול, אבל אותו
רציתי. לא כמו את בעלי, כל ערב במשך שלוש פעמים בשבוע אותו
הסיפור, הוא מתפשט, אני יורדת לו ואז אנחנו שוכבים. במשך דקה
וחצי הוא גונח כמו איזה צב באקסטזה ואז גומר-"אני מצטער חמודה"
היה מתנצל בפני,"לא נורא יעקב, זה באמת לא כל כך נורא, אולי
בפעם הבאה", הייתי עונה לו בחינניות לפניי שנכנסנו לישון. לא
נורא, בטח שאני  אגיד לא נורא, הוא בעלי, אני הרי אוהבת אותו,
זה לא אשמתו שהוא לא יודע מה הוא עושה, הוא באמת משתדל.
ואני לא כזו, אני לא בוגדת. אני לא צריכה את הכאב ראש הזה של
שקרים, בגידות וגירושים, אני בסך הכל רוצה פעם אחת להגיע לשיא,
ועכשיו כשהוא עומד מולי, והוא דווקא די נאה, לא היה אכפת לי.
אני גם לא אחשב בוגדת, אלמנות לא יכולות לבגוד, הרי הבעל מת,
זה אולי לא מוסרי ואולי לא יפה, אבל זו לא בגידה.
ונורא עצוב לי, באמת, ממש בא לי לבכות, אבל בתקופה האחרונה
הרצון שלי לגמור כבר הפך לצורך ואתו זה נראה לי אפשרי. אבל אני
לא יכולה לפתות אותו, הסיטואציה לא כל כך מאפשרת את זה, אבל אם
הוא יעשה את זה אני לא אתלונן. והוא אומר לי "אני לא רוצח".
וקרוב לוודאי שהוא לא משקר, יעקב תמיד חשב שהוא כל יכול, הגיע
לסלון עם מחבט הבייסבול שקנינו בטיול לארה"ב וניסה לדפוק לו
אותו בראש, והוא בסה"כ רצה לחיות אז הוא זרק עליו סכין. הוא
בכלל לא התכוון שהסכין תכנס בלב של יעקב, הוא ניסה לפגוע לו
ברגל. "אין לך מה לפחד יותר, אני בסך הכול גנב. לא התכוונתי
להפוך לרוצח ובטח שאני לא אהפוך גם לאנס" הוא אומר לי ואני
מבינה שהיום זה כבר לא ייקרה. "לא, אתה לא מבין, אין לי בעיה
עם זה, אני לא אצרח ואני גם לא אספר" אני חושבת לעצמי, אבל הוא
מפנה לי את גבו והולך לכיוון הדלת עם הווידיאו בידיו. ואני
דווקא חושבת שאני נראית טוב, כולם אומרים לי את זה כל הזמן.
ואולי אני לא חזקה בפרגון אבל בשבילו הכל היה מוכן, עמדתי מולו
בחדר הקריר עם חזה חשוף, חוטיני שחושף את עכוזי וכל כך רציתי
אותו בתוכי, להגיע פעם אחת לשיא. עמדתי שם מולו עצובה, כולי
רטובה מדמעות, אבל לא רק. אבל הוא, הוא בסך הכל גנב, הוא גם לא
התכוון להפוך לרוצח והוא אמר שהוא לא יהפוך לאנס - בטח גם הוא
סתם אימפוטנט אמרתי לעצמי כשהלכתי לכיוון הטלפון שעל השידה.
כשהשוטרים הגיעו, סיפרתי להם את מה שקרה, איך לקחתי את האקדח
של יעקב מהשידה ויריתי באימפוטנט מטעמי הגנה עצמית "הוא דקר את
בעלי בלב! הייתי בטוחה שהוא יהרוג גם אותי, או לפחות יאנוס
אותי" אמרתי לחוקר. "אני בהחלט מבין אותך" אמר לי החוקר "היית
מפוחדת ועשית מה שכל אחת אחרת  במצבך היתה עושה".  הוא היה
דווקא מאוד נחמד החוקר. הוא ישב איתי וגבה ממני את ההצהרה
ואפילו ניחם אותי כשהוציאו את יעקב לרכב של החברה קדישא. את
האימפוטנט הוציאו כמה דקות אחריו.
אח"כ, כמה דקות לפני שכולם הלכו מהבית, אמר לי החוקר שהוא
מצטער על ההטרדה "אבל זה עניין של בירוקרטיה, את מבינה?"
והוסיף- "אני אתן לך את כרטיס הביקור שלי ואם תצטרכי משהו, אל
תהססי". חייכתי בנימוס והנחתי את הכרטיס על השידה וכשהוא הוציא
עט מהכיס כדי שאני אחתום על ההצהרה, התחלתי לבכות, אני לא
יודעת למה, זה כזה עניין של אלמנות טריות, "יהיה בסדר חמודה"
אמר לי החוקר החמוד וחיבק אותי בשביל לנחם. ואני, אני הייתי
כולי רטובה מדמעות, אבל לא רק.