הם כלאו אותו.
לתמיד.
והוא יכול לצאת.
ואשליות אינם חלק ממנו.
הוא יכול לצאת
אך לא ייצא
הוא מפחד
להיחשף
לאור,
לטוב, לרע,
כמו ינשוף.
אינו חושב על החיים
כי חי אותם
רוחו
כמו חיה
טרופה
ודעתה טרופה עליה
'מדוע?'
הוא שואל
והקירות שותקים
קירות לא משיבים.
יודע זאת
הרי איננו חי באשליות
הרי איננו חי בכלל,
הרי כלוא הוא,
האם שכחתם?
או שחי אותם
ורק אתם לא מודעים.
והעובדה כמו בעל כורחה,
מוצצת את דמו
ומתוכו,
נשפך הלב,
אשר מזמן כבר לא נשפך
ובעודו הוא מדמם,
צועד בחדר כמו שד.
החדר קט, כמוהו,
הרי איננו חי באשליות
עושה שני צעדים
ומתיישב
כי לא יצא
ומעולם ומעולם לא ינסה
'מדוע?'
עכשיו אתם השואלים?
רואים או לא רואים?
והתקוות אשר מזמן, מזמן דהו
כתובים על הקירות הדוממים
המביטים ללא עיניים.
זה אכזרי?
נכון, אך זוהי האמת.
גם היא כלואה,
גם היא כמוהו.
הם זהים.
מפחדים להתעוור ברגע שיצאו לאור.
הוא התאכזב..
לצערו הוא התאכזב מספר כה רב של פעמים
עד ששכח מהן תקוות..
תקוות שמתפתחות
ללא עזרה צפויה..
עד שברגע מסוים,
גם הוא אינו צפוי,
הן מתנפצות לרסיסים
כה קטנטנים עד ש...
ישנם אומרים
שחזקים
הינם האנשים
שכן עומדים בציפיות
שמתנפצות.
אך הוא,
אינו שומע מה אומרים.
האם שכחתם?
הוא כלוא
הוא לא יצא
ובואו נתאר
שכן.
שכן יצא
ושיראה
את מה שהוא אמור לראות
הוא לא ישרוד,
לא יקבלוהו,
הוא לבד
ללא מכר,
ללא חבר,
הוא ישוטט ברחובות.
בלי הכללות,
לא אדבר על
אלפים שגם כמוהו.
משוטטים.
ההכללות-
כל כך הורסות,
אינכם אפילו מתארים
למה גורמות ההכללות,
כל כך צפויות,
כל כך גדולות,
אל תתנפצו,
הרסיסים קטנים מדי,
ולאסוף אותם קשה,
האם אתם מסוגלים
להתאזר בסבלנות
ולאסוף
את הרסיסים
שמתנפצים ומתנפצים?
קודר כל כך יושב האיש
אשר דובר עליו בהתחלה.
הוא יתנפץ.
כן, גם הוא.
זו שאלה ללא תשובה.
אבסורדי הדבר
ואך, בכל זאת
הרי שאלתם,
או שלא?
ימות לאט לאט,
מרוב צימאון,
מרוב רעב
לאהבה ורגשות
אשר מזמן חלפו להן..
ללא תקוות
עדיף לחיות.
ואיך אתם
חיים עכשיו?