[מתוך המחרוזת "והים עודנו מלא"]


קדימה אני שועט
להתחלה. עט הבוננות
כבר משרבט. מעת לעת
אני עוצר, רושם בזיכרון
נוצר שמות, פרטים וזהויות.
להתבונן משמע להיות
פה ושם לקלוט גם
דקויות, להיות אוצר כלומר
פרשן, הרי גם לצופה יש מה
לומר, גם הוא בלשן אולי יוצר
בשפת המדרכות

על עורם המתקלף
של הבתים משני צידי הכביש
מרחו מייק-אפ של פיגומים, וכאן על-יד
פועל גוחן ומערבב זעה
ומלט בשתיקתו של רומני
אל מול רחוב בוטה ומפתה.
מבט סוטה מבחין ממול
בפיליפינית צעירה רוכנת על
אטימותו של הליכון קשיש
בעירי המתמודדת ומפהקת

אבל דרכי שלי דווקא שועטת
קדימה להתחלה. מולה
שכור שמש צהובה של דלקרואה
גם בוהק האספלט גולש אתי
אל הזהב המרצד בטמיונו של הכחול
התזזיתי. הנה נקרע מולי
הצוהר, וכמו בבאב-אל-דוניה, שער העולם
במרומי סיני - אני נשאב כולי אל עומק
מרחביו. עכשיו אשב לי קילומטרים על קילומטרים
בוהה בנפש היום