כשמתים הכל הופך ללבן. אתה לבוש לבן פתאום , אתה הולך בין
מסדרון כזה לבן לבן הלבן עוטף אותך מכל הכיוונים מעליך שמים,
ספק שמים, לבנים, מתחתיך ענני נוצה רכים ולבנים אתה מרגיש
כאילו אתה הולך על צמר גפן זאת תחושה די נעימה את האמת אבל יש
גם ת'תחושה של החנק הזאת, כנראה בגלל המסדרון הצר הזה שמקיף
אותך, כאילו הקירות סוגרים עליך אבל  אתה לא מרגיש שאתה מת.
כנראה אתה כל כך מוצף בלבן שאתה לא יכול להרגיש משהו אמיתי.
ואולי אתה לא מרגיש כלום כי אתה בכלל מת?
מתים לא מרגישים כלום... ככה תמיד אומרים לא?, בולשיט, זה שאתה
מת לא אומר שאתה מפסיק לחיות, כאילו כן.. אבל לא בדיוק אתם
מבינים אותי נכון?
כשאתה מת זה בעצם מעבר לחיים חדשים , כמו מעבר לדירה חדשה
לאזור חדש שאף אחד לא מכיר אותך שם ויש גם את הקטע הזה של
שינוי תדמית כי כשאתה מת אתה כבר לא בדיוק עצמך, זה מסובך כל
הקטע הזה , קשה לי להסביר.
המוות זה לא מה שחושבים זה אחרת, זה לא כואב זה לא מפחיד לא
רואים את כל החיים עוברים לפני הפנים שלך שוב בכמה שניות ,
בעצם שום דבר שדומה למה שאפשר לדמיין במציאות לא ממש עולים
לשמים וגם לא נשארים על האדמה לא פוגשים שני מלאכים שאומרים לך
אם אתה הולך לגן עדן או לגהנום, ממש לא.
זה מתחיל בזה שלא משנה מה קרה לך ואיך מתת זה לא יכאב, בכלל
לא. גם אם תקעו לך סכין בבטן זה לא כואב. אתה רואה אותו נכנס
אתה מרגיש מוזר, אבל זה לא כאב, ואז הכל נעצר לשניה בערך אבל
היא נמשכת כמו נצח ואז הזמן מתהפך , אתם לא יכולים לתאר לעצמכם
את זה שהזמן מתהפך ככה זה שמתים הזמן מתחיל לזוז אחורה. בשניות
הראשונות זה במן סלואומואושן שכזה נגיד וננעצה לך סכין בבטן אז
אתה תראה אותה יוצאת לאט לאט , גם זה לא יכאב אולי זה קצת
ידגדג. ואז אחרי שתחזור לרגע שלפני המוות שלך ואחרי שתחבה את
המוות שלך בשנית( אומנם הפוך כי הזמן חוזר אחורה אבל זה בכל
זאת הרגשה של דאזאוו כזה ) אז פתאום הכל מתפורר כאילו הכל נמס
, אתה מרגיש שאתה בשעון חול ענק כזה ושאתה נשאב למעלה , כי
הזמן זז לאחור אז אתה זז למעלה בשעון חול ולא למטה, קשה להבין
אני יודע. כשאתה מגיע לחריץ הדק הזה של השעון שמפריד בין העולם
שאתה נמצא בו ושמתפורר לנגד עיניך לרסיסים שניה לפני שאתה
נשאב פנימה אתה בטוח שאין סיכוי שתצליח לעבור אתה יודע שלא
תצליח ואז אתה נשאב אתה מחכה שזה יכאב כי יש הרגשה של לחץ
כזאת, אבל זה בכלל לא כואב.
ואז פתאום אתה מוצא את עצמך במסדרון הלבן הזה ולא ממש קולט מה
נסגר איתך.
כשמתים הכל לבן, יותר מידי לבן... ובעצם למה דווקא לבן? אוקיי
נכון שלבן זה צבע של טוהרה כזאת אבל מי שמת הוא לא דווקא טהור
. הכרתי הרבה מתים שהם בכלל לא טהורים .
כשאתה בתוך הלבן הזה אתה מפחד כל הזמן שמשהו עוד יתלכלך או
שתהרוס משהו.
אתה הולך במסדרון הלבן הזה שעות ואין לו סוף בכלל אין סוף לשום
דבר בעולם החדש זה עולם ללא סוף , זה מוזר. באיזה שהוא שלב תוך
כדי ההליכה אתה נופל כאילו מתעלף ושאתה מתעורר אתה כבר בתוך
חדר - חדר עגול כי עיגול מסמל את האין סופי והעולם החדש הוא
אין סופי, נראה לי ככה לפחות.
מה  אין סופי בו? הרבה דברים. לדוגמא המעליות. כן, יש קטע מוזר
כזה שעוד לא הבנתי עם המעליות הבתים הם אין סופיים שכאלה אין
רחוב ברור על אדמה ואין קומת כניסה יש פשוט אין סוף של בית אתה
מסתכל למעלה ורואה את הבית נכנס לעננים בלי לראות את סופו
ומסתכל למטה ורואה בדיוק את אותו הסיפור. בין לבין באוויר
תלויים להם מעין רחובות יותר נכון מעין גשרים בין הבתים
שמאפשרים מעבר גם הם בלתי סופיים.
פעם שנכנסתי למעללים ראיתי שם 3 בחורים הם אמרו שהם כבר  שבוע
במעלית מחכים למצוא את סוף הבניין כי הם מתעקשים שחייב להיות
לו סוף.
בכל ביינין אין סופי שכזה יש שתי מעליות אחת עולה ואחת יורדת
אחת לא מפסיקה לרדת ואחת לא מפסיקה לעלות . יש יותר משתי
מעליות אבל יש 2 מסלולים למעליות בכל מסלול יש מליוני מעליות
שלא מפסיקות לעלות. מוזר כל הקטע הזה.
לעולם החדש, עולם המוות,הכל משונה כל מה שאתה חושב עליו מופיע
לך מול העיניים פתאום הוא הופך לכל כך ממשי. אם רק מתחשק לך
לאכול כל מה שאתה צריך לעשות זה לחשוב על אוכל ואז הוא יופיע
לך מול העיניים, רוצה גם שתייה? אתה רק צריך לחשוב על שתייה
ותקבל אותה.
כבר כמה חודשים שאני פה ועוד לא מצאתי סוף לשום דבר גם בקשר
לאוכל זה ככה, נגיד רצית לאכול, ונגיד שביקשת לעצמך המבורגר
ענק, אתה תוכל לאכול אותו לנצח והוא לא יגמר.
בפעם הראשונה, עוד שרק הגעתי, הרגשתי רעב, ולא ידעתי מאיפה
להשיג אוכל, שעות הסתובבתי ולא מצאתי מה לאכול ואז פגשתי איש
אחד דווקא נחמד, ששאלתי אותו איפה אני יכול להשיג משהו לאכול
הוא חייך ואמר מול הפנים שלך, לא הבנתי, הוא אמר שצריך רק
לדמיין משהו שרוצים ומקבלים אותו, ואז דימינתי לעצמי את השניצל
של אמא שלי שאני כל כך אוהב ופתאום הוא הופיע לי מול הפנים,
בהתחלה לא האמנתי, אחר כך הפסקתי לחשוב אם זה אמיתי או לא
ופשוט התחלתי לאכול. גם אם זה דימיוני אז שלפחות אני אהנה
מהמחשבה שאני אוכל.
אכלתי, אכלתי ושוב אכלתי והוא לא ניגמר, ככה הסתובבתי לי כמה
ימים עם שניצל ביד וכשהייתי רעב הייתי נותן לו ביס. אני זוכר
שהלכתי לי ככה על הגשרים חיפשתי משהו לעשות בתוך השקט הזה שסרר
בכל מקום, ואז ראיתי ילדה קטנה צועדת לכיווני. כאב לי נורא
לראות אותה, אפילו ירדה לי דימעה כי הבנתי שהיא מתה והיא עוד
כל כך קטנה. הילדה עברה, הסתכלה עלי וחייכה. היא שרה לה איזה
שיר לא מוכר נראה לי היא המציאה אותו.
למחרת שוב ראיתי את אותה הילדה, הפעם שאלתי אותה לאן היא הולכת
היא אמרה שהיא מסתובבת ובודקת אולי היא תימצא את סבא או סבתא
שלה איפה שהוא, רציתי להגיד לה שאני משתתף בצערה או משהו כזה,
אבל לא ידעתי בדיוק מה אומרים למת. לפני שהספקתי לפתוח את הפה
היא שאלה אותי "למה אתה מסתוב ככה עם שניצל כל הזמן? אתה אוהב
לאכול רק שניצלים?","לא אני אוהב הרבה דברים אבל את יודעת חבל
לזרוק אוכל, זה ממש ביזבוז" אמרתי, הייתי די קמצן אני יודע
"וחוץ מיזה אני אוכל ואוכל והוא אף פעם לא ניגמר" , היא התחילה
לצחוק , היא ממש התגלגלה מרוב צחוק. "מה מצחיק אותך?"שאלתי.
"אתה מסתובב לך ככה עם שניצל ביד?"היא המשיכה לצחוק, "כן... לא
זורקים אוכל, ובטח שלא שניצל" עניתי, "כמה ימים כבר יש לך
אותו?" היא שאלה ,"כבר כמעט שבוע, חוץ מיזה גם לא מצאתי פח
לזרוק אותו ולא רציתי ללכלך פה משהו" הכל כל כך לבן שם שאתה
פשוט מפחד ללכלך, ופחים לא היו שם. "מה הבעיה, אם לא בא לך
יותר משהו אתה פשוט משאיר אותו איפה שהוא, הוא כבר יעלם" היא
אמרה, "באמת?" שאלתי, "איך זה נעלם?", "לא יודעת זה פשוט נעלם,
ברגע שלא נוגעים בזה בערך דקה זה נמס ונעלם. בוא אני אראה לך"
היא לקחה מידי את השניצל ושמה אותו על הגשר וחיכתה באמת תוך
כמעט דקה השניצל התחיל למוס , עד שהוא נהפך למעין נוזל כזה
שהתחיל להעלות בועות ולבסוף התנדף, תוך דקה לא היה זכר לשניצל
שלי. תאמת הייתי קצת עצוב, כבר נקשרתי אליו.
אחרי כמה דקות גם לא היה זכר לילדה היא פשוט אמרה "ביי" וקפצה
מהגשר. כל כך נבהלתי שהיא עשתה את זה . צעקתי לה "לא!, עצרי!,
מה את עושה? , חכי.." התבוננתי למטה וראיתי שהיא נחתה בדיוק
בגשר שהיה בערך שני מיפלסים מתחתי , הייתי המום, כבר פחדתי
שיקרה לה משהו כשהיא קפצה, עוד לא התרגלתי אז לרעיון שכולם שם
כבר מתים.
אני יושב פה ונזכר בהכל, ורק מתגעגע יותר ויותר, העצב מתחיל
להציף אותי. החלטתי להכנס למעלית ולראות לאן אני אגיע, נכנסתי
למעלית אחת שנראתה לי נחמדה. כל מעלית שם היתה די גדולה והיו
בה מושבים למקרה שמשהו רוצה לשבת תוך כדי הנסיעה, הכי מוזר היה
שהמעלית היתה נוסעת ולא עוצרת בכל קומה רק אם משהו היה עומד
בכניסה למעלית ורוצה להכנס היא היתה עוצרת או אם משהו מבפנים
רק היה חושב על לרדת. המעלית שלי עצרה , נכנסתי והתישבתי , יש
פה הרבה אנשים שיושבים כמעט ואין מקום, התיחשבתי ליד בן אדם
מבוגר, הוא ישר התחיל בשיחה, שאל מתי התמוססתי "מה?" שאלתי. לא
הבנתי מה זה 'מתי התמוססתי'."מתי מתת?" הוא שאל, "אהה, לא
הבנתי מה זה להתמוסס, מתתי לפני כמה זמן אני לא בדיוק יודע"
עניתי "להתמוסס זה למות ילד, כשניכנסים לשעון חול הענק זה
תהליך ההתמוססות. אז מה? אתה לא יודע מתי מתת? אתה די חדש אני
מניח, אני התמוססתי ב12.3.80 כשהייתי בערך בן 78 אם אינני
טועה". "ואו, אתה ממש מבוגר אז? אתה בן... ממ... " "108" הוא
התפרץ לדברי,"...בשנים של העולם הישן, ובן 3000 בעולם הזה,
עולם האלמוות." "יפה" אמרתי, "אז אתה בטח יודע הכל על העולם
הזה" אמרתי. "כן אני יודע די הרבה" הוא ענה ,"רגע, כמה ימים
אתה כבר במעלית הזאת?" שאלתי , "ימים? בערך 12,670 ימים, אני
לא ממש סופר " "ואוו... זה המון זמן" אמרתי. "לא זה בערך...
משהו כמו... 4 חודשים בעולם הישן" הוא אמר. "נו, זה גם הרבה"
אמרתי "כן.. כנראה" הוא השיב. אחרי כמה דקות של שתיקה שאלתי
"ולאן אתה נוסע?" ,"לאן שהלב יקח אותי" הוא אמר והוסיף "אני
מתגעגע מאוד לבת שלי" , "תגיד, יש דרך לראות אנשים מהעולם הישן
כאן?" שאלתי , " ברור, אתה רק צריך לדמיין ולחשוב עליהם, כמו
שאתה עושה שאתה רוצה אוכל" ששמעתי את  זה ממש התלהבתי "באמת?!
, אתה רציני? אז כל מה שאני צריך זה רק לחשוב על רוני ואני
אראה אותה?" רוני הייתה חברה שלי היא היתה איתי שעברתי את
התעונה, מעניין מה איתה. כשהתחלתי לחזור בזמן וראיתי את המוות
שלי שוב רק הפוך יצא לי להעיף מבט ברוני,ראיתי שהיא קפאה אחרי
שהיא צועקת לי "לא.....! " ה'לא' הזה שלה לא מפסיק להדהד לי
בראש, בטח אחר כך היא התחילה לבכות, זאת היתה הפעם האחרונה
שראיתי אותה, וזה הזיכרון האחרון שנשאר לי ממנה. "זה לא כל כך
פשוט אתה יודע" הוסיף האיש הזקן הזה , "מה?" לא הייתי מרוכז
במה שהוא אמר חשבתי שוב על התעונה ועל העיניים הקפואות  של
רוני שלי. "זה לא כל כך פשוט, זה אפילו מסוכן אם קוראים למישהו
מהעולם האמיתי מסתכנים בזה שהוא לא יצליח לחזור לעולם האמיתי,
וזה גם יגרום לו סבל, אתה יכול לקרוא למשהו רק כשהוא ישן אחרת
אם הוא לא ישן הוא יתעלף ובזמן שהוא יתעלף תוכל לראות אותו
לכמה שניות, הוא יכול גם לא להתעושש מיזה ושהשאר במימד החיצוני
לתמיד, זה המימד של הלא נודע, של הלא כלום, זה מאיין חור שחור
שכלואים בו כל מיני אנשים שקרוא להם והם לא היו מספיק חזקים
כדי לעמוד בזה וכרסו" הוא שתק לרגע ואז המשיך " אם קוראים
למשהו בשינתו זה פחות מסוכן היא אז הוא רואה אותך בחלום..."
"ואיך יודעים מתי הוא ישן?" התפרצתי לדבריו , "לא יודעים" הוא
אמר "מנחשים, ואם הניחוש לו טוב..." הוא שתק , אחרי כמה שניות
הוא המשיך ואמר בקול שקט " אני לא הצלחתי בניחוש שלי..."," מה
זאת אומרת ?" אמרתי, "אני חשבתי על הבת שלי , באמצע שהיא היתה
בבריכה, והיא התעלפה וטבעה, הצלחתי לראות אותה לכמה שניות
וראיתי איך היא סובלת" "היא מתה?" שאלתי,"לא לצערי הרב לא,
הצילו אותה, היא בבית חולים היא צמח עכשיו, היא כלואה בתוך
המימד החיצוני..." "לתמיד?" שאלתי, "לא, בעצם אולי, מי יודע? ,
אם היא תיהיה חזקה ותצליח להתגבר על זה היא תחזור לחיים ואם לא
היא תשאר שם עד יום מותה, היא תסבול הרבה מאוד זה יהיה בשבילה
מוות הרבה יותר קשה, מוות שחור לא מוות לבן כמו שלנו, היא
תרגיש את הכאב היא תרגיש את הכל, והיא תסבול, תסבול מאוד. והכל
בגללי" הוא התחיל לבכות . הייתי בשוק , סררה בי צמרמורת והפחד
אחז בי, הייתי חייב לצאת משם קמתי ויצאתי. חיפשתי מקום ללכת
אליו אבל לא מצאתי הייתי די עייף אז נכנסתי לאחד הבתים בסיבה
עברתי בין החדרים ומצאתי חדר פנוי נכנסתי וניסיתי לישון, אבל
לא הצלחתי, כל הזמן חשבתי מה יקרה אם אני אקרא לרוני, אם אני
יהיה אגואיסט והרצה את עצמי בזה שאני אראה אותה
ובכך הסכן אותה, ואיך היא תרגיש במימד החיצוני, זהו החלטתי,
אני את רוני לא מסכן.


התעוררתי, כנראה שכן נרדמתי, הייתי כל כך שקוע במחשבות שלא
שמתי לב בכלל אם אני ישן או לא.
חשבתי על רוני, ולא רציתי לחשוב עליה, פחדתי שאני אגרום לה
להתגלות לפני ופחדתי, כל כך פחדתי.
בא לי ללכת להסתובב אבל אני לא יודע לאן, גם אם היה לי יעד לא
הייתי מוצא אותו בכל האין סוף הזה.
החלטתי לקום ולעשות מה שאני עושה רוב הזמן להסתובב.
התהלכתי ככה שעות, ואז ראיתי מולי מעלית אבל לא כמו שאר
המעליות, היא הייתה שונה, היא לא היתה מכוונת למעלה וגם לא
למטה , זה לא היה ממש ברור מה נטיב הנסיעה שלה ובגלל זה זה כל
כך משך אותי, ככל שהתקרבתי ראיתי שיש מיליוני אנשים שמחכים
למעלית , אבל זה לא היה ממש תור זה היה תור שזז בכל שניה אף
אחד לא עמד וחיכה. כשעליתי עליה זה היה מדהים, הכל היה מיוחד
כזה, אני אפילו לא יודע איך להסביר עד כמה מיוחד.
המעלית התחילה לזוז היו קולות של תזוזה אבל לא הרגישו שהיא זזה
ואז פתאום אחרי אולי שניה נפתחו הדלתות , חשבתי שיש תקלה ואי
אפשר לנסוע או משהו אבל שיצאתי ראיתי שאני במקום אחר , מקום
קסום מין גן כזה אולי זה מה שמכונה בעולם הישן "גן עדן".
הסתובבתי שם קצת זה היה כיף, כל  האווירה היתה נעימה, ילדים
רצים בכל מקום, כולם מחייכים, צוחקים, כבר כמעט אפשר היה לשכוח
שמדובר באנשים מתים.
אחרי הליכה קצרה הגעתי לטירה, טירה ענקית, אבל לא רציתי להיכנס
המשכתי להסתובב בגן.
הקטע המוזר היה שלאן שלא הלכתי לאן שלא פניתי, ראיתי לפני את
הטירה הזאת, זה שיגע אותי.
החלטתי שזהו אני חייב להכנס אז נכנסתי, במסדרון היו מלא תמונות
שלי ושל המשפחה שלי זה די הפחיד, נכנסתי לחדר אחד ושמעתי את
השיר האהוב עלי והיה שם שולחן עם האוכל שהכי אהבתי לאכול,
התישבתי ואכלתי הרגשתי שאני בבית. שסיימתי נכנסתי לחדר אחר זה
היה החדר של רוני, ממש העתק מדויק של החדר שלה, ושנכנסים הכל
נראה כל כך אמיתי אבל אם נוגעים במשהו הוא מתפורר לך בידיים,
עברתי הרבה חדרים בכל אחד היה משהו אחר מהעולם הישן , משהו אחר
שגרם לי להתגעגע, ואז הגעתי לחדר אחד שראיתי בו את כל המשפחה
שלי וכל מה שהם עושים בדיוק באותו הרגע.
הם התישבו לאכול על הקיר הייתה תלויה התמונה שלי, והכיסא שלי
ליד השולחן היה פנוי, זה נורא ריגש אותי. שיצאתי משם רציתי
לבכות אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה רק לצחוק, כל כך ניסיתי לתת
לדמעות לזלוג על הלחיים שלי אבל זה היה בלתי אפשרי רק חייכתי
כל הזמן, כמו כולם שם.
חשבתי על מה ששמעתי באחד החדרים שמעתי את אמא שלי אומרת "למה
דווקא לבן שלי קוראות כאלה טעונות".
תוך כדי ההליכה בין הגנים בלי לשים לב נפלתי לתוך בור ענק
התחילתי לפול בבור הזה, תפסתי תאוצה לא נורמאלית. אני זוכר
שצרחתי. אבל אז התעוררתי שאני שוכב על הריצפה של אחד הגשרים,
זה היה מוזר. חזרתי למקום שממנו ראיתי את המעלית המשונה הזאת
שלקחה אותי אל הגנים , הלכתי משם.
רציתי להתרחק הכי רחוק שאפשר ולשכוח מהכל אבל אי אפשר, אי אפשר
לשכוח את העבר, הוא בתוכך. והוא לא מרפא. כנראה שבגלל שכבר די
השלמתי עם העובדה של המוות העבר רדף אותי כדי להזכיר לי שהוא
שם ושהוא מחכה לי.
הלכתי על הגשרים , שעות ארוכות, ולא הגעתי לשום מקום ולא ידעתי
מה אני רוצה לעשות, ידעתי רק שאני רוצה לראות את רוני ושאני
רוצה הביתה.
תוך כדי ההליכה ראיתי אישה אחת יושבת על הגשר מעשנת, המשכתי
ללכת ואחרי שעברתי אותה היא קראה לי "היי , תומר" , הסתובבתי
הייתי המום, מאיפה היא יודעת את השם שלי "מאיפה את יודעת איך
קוראים לי? ומי את? ומה את עושה כאן? ולמה את יושבת ככה?
ומאיפה הסיגריה" מרוב לחץ שאלתי כל כך הרבה שאלות, זה קורא לי
הרבה שאני לחוץ או מופתע מאוד. "לאט לאט ילד, אל תתקיף בשאלות"
היא חיכה. "מאיפה את יודעת מי אני?" שאלתי. "אני יודעת עליך
הכל, אני יודעת שאתה עצוב ומתגעגע למשפחה שלך ואני יודעת שאני
יכולה לעזור לך","במה?" שאלתי "לחזור לעבר, להזדמנות השניה,
אתה יכול לחזור לעבר ולהתחיל את כל החיים מהתחלה" ," ומה צריך
לעשות בשביל זה? " שאלתי."את זה אני כבר לא יכולה להגיד לך, אם
אני אגיד לך לא תוכל לחזור לעולם, שזה מה שקרה לי, איזה איש
טיפש סיפר לי איך חוזרים להזדמנות השניה, ומי שיודע איך לחזור
לעולם לא יחזור" היא אמרה. פחדתי שהיא תפלות לי עוד איזה משהו
אבל לא הלכתי משם , התישבתי לידה, היא היתה די נחמדה היא שאלה
אם אני רוצה סיגריה אמרתי שכן ואז הופיעה מול הפרצוף שלה
סיגריה והיא נתנה לי אותה. דברנו מלא זמן היא סיפרה לי על
עצמה, ממש חיבבתי אותה. היא סיפרה לי שהיא מתה בתאונת דרכים,
ושאלה אותי איך מתתי. פתחתי את הפה באתי לשפוך לפני את כל
הסיפור ואז קלטתי שאני לא זוכרת איך מתתי אני זוכר מה היה שם
אני זוכר את רוני זוכר אותה צורחת מעבר לזה אני לא זכרתי כלום.
"ואי אני לא זוכר , אף פעם לא ממש חשבתי על זה" . היא חיכה
אלי, ואמרה לא נורא אני דווקא שמחה שאתה לא זוכר. "למה?"
שאלתי. "ממ.. כי ,כי אני לא חושבת שיש טעם להכנס לזה זה רק
מעציב" היא די גימגמה שהיא אמרה לי את זה , לא יחסתי לעיניין
הרבה חשיבות.
דיברנו שעות, בסוף השיחה כבר ידעתי עליה הכל קראו לה רעות היא
היתה מירושלים היא היתה אחלה של בחורה יש לה שני ילדים שהם
עדיין חיים, ופעם אחת היא הצליחה להפגש עם אחד מהם בחלום. היא
אמרה לי ששווה לקחת סיכונים בחיים, אבל אני עדיין לא מסכים
איתה.
אחרי כמה זמן כנראה שנרדמתי כי התעוררתי עם סיגריה שלמה ביד
והיא לא היתה שם. המשכתי לטייל לי על הגשרים בלי מטרה שכל מה
שהעסיק אותי זה המוות שלי ומה באמת היה שם.
החלטתי שהמקום היחיד שיתן לי תשובות זאת אותה טירה קסומה
שהגעתי אליה, הבעיה היתה רק למצוא אותה. הלכתי המון זמן ניסיתי
לשחזר מעיין באתי ואיפה הלכתי ומה יוביל אותי לאותה מעלית אבל
לא הצלחתי , גם כל מי ששאלתי לא ידע על מה אני מדבר. כבר כמעט
התיאשתי עד שנזכרתי שבפעם הקודמת שכחתי את העבר וזה מה שהוביל
אותי למעלית, אם אני אשכח אותו גם עכשיו אולי אני אמצא אותה?,
החלטתי להסתובב ולהעסיק את עצמי דיברתי עם הרבה אנשים והתעלמתי
מהעבר כבר כמעט שלא חשבתי עליו, ואז פתאום ראיתי מרחוק את
המעלית ההיא רצתי אליה נדחפתי בין כולם ונכנסתי משם יגעתי לגן
העדן ומשם לטירה שלי רק שהפעם שנכנסתי היא היתה שונה לא היה בה
כלום פרט לחדר קטן עם מיטה. נכנסתי לחדר ישבתי שם ולאן שלא
התסכלתי באו לי כל מיני פלאשבאקים שכאלה. ראיתי את עצמי נהנה
ראיתי את עצמי רוקד, ראיתי את רוני שוב, זיהיתי תמקום אבל לא
זכרתי איפה אני.
בתוך כל המחשבות פתאום שמעתי את רעות " תומר... אל תעשה את זה"
"מה? מאיפה באת?", "עזוב זה לא משנה , בבקשה תחזור איתי לגשר"
היא התחננה, "לא אני רוצה להבין דברים אני צריך להיות כאן אני
מרגיש את זה","לא תשאר איתי, בבקשה .." היא כבר כמעט בכתה. לא
יכולתי להשאר "אתה יודע אתה תגיע לעולם הישן אם.." "די" קטעתי
אותה באמצע המשפט. "לכי מפה בבקשה." היא הסתובבה ונעלמה. אחרי
שהיא נעלמה ראיתי הכל נזכרתי יותר נכון. זה הבית של גיא , החבר
הכי טוב שלי, זאת המסיבה שלו, השתכרתי שם בטרוף, אני זוכר, ואז
הלכתי מכות עם משהו, לא זוכר מי ולא זוכר למה. אבל מה היה יותר
מיזה לא הצלחתי להזכר , התאמצתי לחשוב, ממש ניסיתי, עד
שנרדמתי. חלמתי חלום מוזר ואז נפלתי בחלום, והתעוררתי. זהו,
אני יודע, אני נזכר, עפתי לכיוון החלון תוך כדי הריב, ואז
נפלתי אחורה, כולם באו לחלון ורוני צעקה את ה'לאאא...' הזה
שלה, שלא יוצא לי מהראש. ואז מתתי, פגעתי בריצפה ואז התרוממתי
ממנה עד שחזרתי לחלון ואז נשאבתי בתוך השעון חול והגעתי הנה.
"תומר..." שמעתי את רעות. הסתכלתי וראיתי שאני שוב במסדרון
הלבן ורעות עמדה שם עם כנפיים ענקיות ולבנות, היא אמרה לי שאני
חוזר לפני שהספקתי לשאול שאלות, כבר נשאבתי בשעון חול הפעם
נפלתי למטה מהר מאוד, והתעוררתי בתוך משהו לא ברור, ואז התחלתי
לזוז והתחיל לקרות משהו לא ברור. ואז אני רואה מסביבי הרבה
רופאים ואני רואה את אמא שלי , אני בא להגיד לה היי אמא זה אני
התגעגעתי אליך אבל כל מה שיצא לי מהפה זה רק צווחות ויללות.
הסתכלתי וראיתי שאמא שלי הרבה יותר צעירה, ואז ראיתי את אבא
שלי והיה לו אפילו שיער ואת האחים הגדולים שלי, איזה קטנים הם
ממש ילדים. מה הולך פה? .בסוף הבנתי, נולדתי מחדש, אני מתחיל
הכל מהתחלה ויש לי הזדמנות לשנות דברים, יש לי הזדמנות שניה.