תמיד כשהייתה בוכה, היה יורד גשם. אף אחד לא היה בטוח מה בא
קודם; הדמעות שלה או הטיפות, אבל בדבר אחד כולם היו בטוחים,
תמיד כשהייתה בוכה, היה יורד גשם. אפילו בקיץ.
כשהיה בכיתה דיון על מצב המים, מישהו תמיד היה אומר בחיוך "אם
לי תבכה חזק מספיק, יהיו מספיק מים." ולי הייתה מחייכת חיוך
ביישני ומשפילה ראשה ומסתכלת בשולחן כאילו כתובים בו דברי חכמה
או מצויירת בו איזו יצירת אומנות שרק היא רואה.
פעם, שאלתי אותה אם היא יודעת למה ואם היא יודעת מה בא קודם.
היא לא אמרה דבר, סתם בהתה בי בעיניים החומות הגדולות האלה שלה
וחזרה לבהות בשולחן. לא ממש ציפיתי לשיחת נפש, לא ממש הכרתי
אותה, סתם, במקרה, המורה הושיב אותי לידה. קיוויתי שאולי היא
תגיד לי לפחות 'כן' חלש, או 'לא', אבל קיוויתי יותר ל'כן'.
ללי לא היו חברים והיא כמעט אף פעם לא דיברה אבל היא בכתה
הרבה. לפעמים, היית שומע אותה מתייפחת באמצע השיעור ומושכת
באפה וכשהיית מסתכל החוצה מהחלון, היית רואה שיורד גשם. גשם
קליל כזה ושקט ואף פעם לא היית בטוח מה בא קודם, אבל רובנו
האמנו שקודם לי התחילה לבכות.
פעם אחת, בכיתה ג', לי התחילה לבכות ולצעוק באמצע הבית ספר,
אני לא זוכר למה בדיוק, אבל אני זוכר שבדיוק אז התחיל גשם חזק
והרעמים הרעידו את כל הבי"ס, והברקים גרמו להפסקת חשמל וכולם
רצו להסתתר בתוך המבנה, אפילו המורים שניסו להרגיע את לי. רק
לי נשארה בחוץ וצרחה וצעקה ובכתה ואף אחד לא ידע מה בדיוק גרם
לה להתפרץ ככה. כשנזכרתי בזה לפני כמה ימים, חשבתי שסוף סוף
עליתי על התשובה מה בא קודם, אבל אז בת חן הזכירה לי שטיפטף כל
היום אותו היום ושגם אנחנו קפצנו לנו בשלוליות ושתינו גשם
מהאוויר לפני שהיא התחילה לבכות. או לפחות לפני שהיא התפרצה
בקולי קולות.
לפעמים, באמצע הלילה, כשאני קם למשמע רעמים ומסתכל מהחלון
ורואה סופה מתחוללת, אני שואל את עצמי, מה קרה ללי. שואל את
עצמי מה יכול להיות כל כך נורא שגרם לסופה? כן, אני עדיין
מאמין שלי גורמת לגשם, ולברקים ולרעמים. וכל יום בבי"ס, אחרי
לילה שכזה, שהייתי רואה את לי עם עיניים אדומות ונפוחות ושקי
שינה, זה רק אישש את אמונתי.
פעם, ניסיתי לחשוב איך זה להיות לי. זה בטח קשה. אסור לה אף
פעם להיות שמחה, כי אז לא יירד גשם וכולם ימותו וזה המון לחץ
על ילדה קטנה. או שאולי לפעמים היא שמחה, ואז מתחיל גשם ואז
היא נהיית שוב עצובה?
תמיד פחדתי לדבר איתה, פחדתי שאני אגרום לה להיות עצובה, או
חלילה, שמחה. אני חושב שרוב הילדים בכיתה חשו כמוני ובגלל זה
לא היו לה חברים. או שאולי בגלל שלא היו לה חברים, היא נהייתה
ככה? תמיד לי גרמה לי לחשוב מחשבות מסובכות כאלה והיא אפילו לא
דיברה איתי אף פעם. או עם אף אחד אחר.
לי תמיד נשארה עם אותו מראה של ילדה קטנה. פנים עגולות
ממוסגרות בתוך תלתלים בלונדיניים עם עיניים חומות גדולות. רק
שהעיניים של לי תמיד היו עצובות, אדומות ונפוחות. רק בקיץ,
היית רואה לפעמים זיק של חיוך בעיניה. לפעמים.
תמיד הייתי מרותק מלי, גם כשרוב האחרים כבר פחות התעניינו וכבר
לא האמינו שהשמיים בוכים בגלל שלי בוכה. אני עדיין האמנתי, אני
עדיין מאמין. בכל קיץ חשבתי על לי ועל זה שהיא לא בוכה ואז היה
לי שמח בלב. בת חן אמרה שאני אובססיבי, שאני לא מפסיק לחשוב
עליה, להתעסק בה. אני כבר לא חושב עליה כל כך הרבה. רק לפעמים,
כשיורד גשם בקיץ או כשיש שמש נעימה כזאת בחורף. בשנים בהן אין
מספיק גשם וכולם מדברים על מצב המים ועל זה שלא יורד מספיק
גשם, אני מתפלל שיפסיקו לדבר. שלא ילחיצו את לי, שלא תתחיל
לבכות שוב. והיו כמה שנים כאלה, שנים גרועות לישראל לפי כל
הדעות, אבל אני הסתובבתי עם חיוך, כי ידעתי שלי מחייכת. השנה,
יורדים המון גשמים וקצת עצוב לי. מה קרה, לי? מה גורם לך לבכות
עכשיו?
ולפעמים אני חושב שאולי לי כבר מתה, ויש עכשיו איזו ילדה קטנה
אחרת שאף פעם לא תתבגר ממש, שאף פעם לא תחיה ממש. ילדה קטנה עם
תלתלים זהובים ועיניים חומות שתמיד נפוחות ושאף פעם לא מדברת
וכשהיא בוכה, גם השמיים בוכים.