"הוא הסתכל לי עמוק בעיניים. אני אוהב אותך הוא רצה להגיד. אני
יודעת. הסתכלתי עליו בצפייה. הוא עמד לנשק אותי. אבל פתאום-
זהו. נגמר. הוא לא נישק אותי. הוא השפיל את העיניים ושם את
הידיים בכיסים. "רק רציתי לשאול מה השעה" אמר בשקט, כמעט לחש.
אז יש לי דמיון מפותח. אז מה? איך יכולתי לדעת שזה לא נכון?
הרי היו לי כל הסימנים! טוב, כנראה שזה אומר שלא צריך להקשיב
לעיתונים. גם לא לדודות "בעלות נסיון" וחברות ש"מבינות בענייני
אהבה". זה פשוט טפשי. להשתגע בגלל שמישהו מסתכל עלייך? מהי
בכלל האהבה? מה זה הרגש הטפשי הזה? אז הלב שלי דופק. אז מה. גם
כשאני רצה הוא דופק. אז אני חמה. אז מה. אני חמה גם כשיש לי
חום. אז אני מזיעה. מה טוב בזה, אני סתם נהיית מסריחה. אז אני
רוצה לחבק אותו. אז מה. גם את אמא שלי אני רוצה לחבק. אולי
אני פשוט חולה וזהו. מה טוב באהבה? היא סתם עושה כאב ראש."
זה מה שכתבתי ביומן לפני 3 שנים, כשהייתי בכיתה ז'. אמא שלי
אומרת שאני בדרנית. חברות שלי אומרות שאני צינית. טוב, אולי
אני גם זה וגם זה. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שבכיתה ז' לפני
3 שנים, החלטתי לא להתאהב. יהיו לי ידידים. יהיו לי חברות. אבל
אני לא אתאהב. בשביל מה? שלמישהו תהיה השפעה עלי? החלטתי שזה
לא מוצא חן בעיני. אז הבטחתי לעצמי שאני לא אתאהב לעולם, וגם
קיימתי, עד ש...
בכיתה י', בתחילת השנה (הזאת), החליפו לנו כיתות. ההרכב כבר לא
היה כמו שהוא היה לפני כן, בכיתות ז' ח' ו-ט'. עכשיו אנחנו
בתיכון, אנחנו בוגרים עכשיו. גם המורות התחלפו. לא עוד המורה
פנינה הנחמדה והנעימה (והתמימה והמעצבנת וה...). עכשיו יש לנו
מורה אחרת, קשוחה יותר. חני סיפרה שהיא הייתה רס"רית בצבא.
"איזה פחד" שקשק עודד "מעניין מה היא תעשה לנו". "בחייך" הנפתי
ידי בביטול "אנחנו לא בצבא. היא לא תדרוש מאתנו להתיצב ב 7:00
בכיתות, או ישר אחרי ההפסקה, או לעמוד ולהצדיע כשהיא נכנסת.
היא בדיוק כמו כל מורה אחרת" פניתי לחני "ומאיפה את יודעת שהיא
הייתה רס"רית בצבא?" "קראתי בספר מחזור של כיתות יב'. היא
הייתה המורה שלהם. מסכנים..." השיבה חני, משתתפת בצערם. "בחיי"
צחקה מיכל "את נשמעת כאילו את באבל. את רואה שהם שרדו אותה, אז
למה שאנחנו לא נשרוד?" מיכל היא החברה הכי טובה שלי, והיא
הילדה הכי אופטימית ונאיבית שאני מכירה. אני לא ממש ההפך,
אבל... טוב, בואו נגיד שאני קצת רצינית מדי. ובעצם, אני עושה
את עצמי צינית ופסימית וקשוחה, כדי שלא ידעו מה אני באמת, שאני
פגיעה מבפנים. לא נעים להודות, אבל זה נכון. אני באמת רגישה.
אולי קצת יותר מדי.
"ספיר" אמר עודד, שדרך אגב, הוא החבר הכי טוב שלי אחרי מיכל
"מה את חושבת?". הסתכלתי עליו וחשבתי. "מה אני חושבת... אני
חושבת שמיכל צודקת. אנחנו נשרוד אותה, כמה נוראה היא יכולה
להיות?" המשכנו לצעוד לביה"ס, כל אחד מכונס בעצמו. "סנפיר!"
שמעתי צעקה מאחורי. מי זה כבר יכול להיות? תומר, אחי הגדול.
הוא היחיד שקורא לי סנפיר. "הי, ספיר" גיחך עודד "רב החובל
הגיע"
אין לי מושג למה הוא קורא לו "רב החובל" אבל הוא עושה את זה
מאז שהיינו בני 11. תומר הגיע, מתנשף. "הי, סנפיר" אמר בחיוך
"שמעתי שהמפקדת היא המחנכת שלכם השנה" רק עכשיו הוא הסתכל מי
נמצא כאן וחייך אל כל השאר. "המפקדת?" תמהתי. "ככה אנחנו
קוראים לה" הסביר לי תומר. "את יודעת, המחנכת שלכם,
שולה"."נכון" חייכה מיכל. "באמת קוראים לה בביה"ס 'המפקדת'."
מאיפה היא יודעת הכל? משכתי בכתפי. "מה איכפת לי איך קוראים
לה" אמרתי.
"העיקר שהיא הולכת לקבור אותנו חיים..." קרא עודד. "למה?" חני
לא הבינה. "כי אנחנו מאחרים!" הוא צעק וכולנו התחלנו לרוץ אל
עבר הביה"ס. אני לא יודעת למה רצתי. מה איכפת לי הרי, אם אאחר?
מה היא כבר יכולה לעשות לי? לביה"ס הגענו בזמן. אבל אני טעיתי
לגבי 'המפקדת'. בחטיבה יכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים. כאן
בתיכון היינו צריכים לעמוד בשקט מופתי כשהמורה נכנסת. היא לא
הייתה מוותרת לנו על שעורי בית או עוזרת לנו בעבודות. הגענו
לתיכון ונתקלנו בחוקים חדשים. אסור לדבר בשיעור, אסור לקום
באמצע המבחן. אם היו לנו דברים לעשות כמו לשתות, לאכול, ללכת
לשירותים וכו' היינו עושים את זה רק בהפסקה. אם לא הספקתי
לאכול בהפסקה- בעיה שלי. לא הייתי רגילה לזה. בדרך כלל זו
הטראומה שמקבלים במעבר מהיסודי לחטיבה, אבל בשבילינו החטיבה
הייתה פשוט קייטנה. והמורה שלנו, פנינה, עוד הוסיפה להרגשה.
היינו צריכים להתרגל לזה קודם, ועבר רק שבוע מאז תחילת השנה.
שולה נכנסה בראש מורם, כאילו היא איזו מלכה. כולם עמדו בדממה.
עודד הצדיע כשהיא הסתובבה. כמה ילדים צחקקו. טעות ראשונה. שולה
הסתובבה. עודד הוריד את היד במהירות, אבל שולה ראתה אותו. הוא
נראה רגוע, בחטיבה המורה הייתה רק מסתכלת עליו בעיניים גדולות.
אבל הוא שכח משהו. כאן זה לא החטיבה. "אדון עודד!" צווחה שולה
בקולה המפחיד. הוא נבהל. "כ..כן המורה?" "אני רואה שאתה כבר לא
יכול לחכות עד שתתגייס לצבא. אין בעיה, אנחנו יכולים לשלוח
אותך לבית ספר צבאי, אם אתה
רוצה" עודד התכווץ בפחד תחת מבטה "ל..לא המורה, אני... זו
הייתה בדיחה, באמת!" הוא רעד. "בשעורים שלי לא מתבדחים.
בינתיים אני המורה פה, וממש לא כדאי לך לגרום לי לא לחבב אותך!
אני מכינה אתכם לחיים האמתיים" היא פנתה לכולנו "בחיים צריך
להיות חכמים, לא צודקים! מה זה יעזור אם אתה צודק ושהמורה
טועה? בצבא, אם המפקד לא אוהב אתכם, אתם תבלו את השירות הצבאי
בניקוי ומירוק, ותאמינו לי- זה לא כל כך מאתגר. אין שום הרפתקה
בתוך האסלה, וזה לא כיף לשפשף רצפות. אז כדאי שתתחילו ללמוד את
עובדות החיים." "מה היא רוצה" לחשה אלי מיכל, שיושבת מאחורי
"שנתחיל להתחנף אליה?" שולה הפנתה את מבטה לשולחן שלנו. "יש
משהו שאת רוצה לספר לכל הכיתה, גברת מיכל?" היא נבחה. מיכל
התיישרה בכסאה ושלחה חיוך תמים ומקסים אל עבר שולה. שולה לא
התרשמה, אבל עזבה אותנו במנוחה. הנדתי בראשי. איך היא מצליחה
לעשות את זה?
"מיכל," אמרתי לה בהפסקה "איך הצלחת לתמרן גם את שולה הזאת?"
מיכל תמיד הכניסה את המורים לכיס הקטן, במיוחד את פנינה. היא
לא עשתה שעורים, היא דיברה, התחצפה, הבריזה משעורים, אבל תמיד
הייתה יוצאת מזה נקייה לגמרי. אני מאוד מקווה שגם כאן היא
תצליח לתמרן את המורים, או שמחכה לה הפתעה... היא פשוט תצטרך
לקחת את עצמה בידיים.
"ספיר'וש" חייכה מיכל, "היא אולי נראית קשוחה, אבל אני חושבת
שעמוק בפנים..." "מיכל'וש" נכנסתי לדבריה, מחקה אותה "אל תגידי
לי שאת חושבת שהיא רכה עדינה ומתחשבת..." "לא," צחקה מיכל "אל
תגזימי... אני מתכוונת שבסך הכל היא בת אדם, וגם היא נשבתה
בקסמיי הידועים..." צחקתי. "מי מגזים עכשיו?" "מה, לא?" נעלבה
מיכל. "לא!" אמרתי בפסקנות. ואחר כך חייכתי. "ברור שכן..."
מיכל תמיד חילקה את ההברזות ל-3 סוגים, כמו בלשון. הברזה קלה
(דגש קל)- אחרי שעור נח, ז'תומרת בשעור חופשי (כמו דגש קל אחרי
שווא נח), ובראש שעור, ז'תומרת בהפסקה (כמו בראש מילה). הברזה
חזקה (דגש חזק) מתחלקת ל-2 סוגים: הברזה חזקה תבניתית (דגש חזק
תבניתי) והברזה חזקה משלימה (דגש חזק משלים). מיכל אמרה שזה
עזר לה במבחן האחרון בלשון. מובן שגם השליפים עזרו, אבל בכל
זאת... בהברזה חזקה תבניתית, מבריזים מכל השעורים, או שבכלל לא
באים לביה"ס. בהברזה חזקה משלימה, מבריזים מכמה שעורים,
ונשארים לכמה שעורים. אבל אם הברזתי רק מ-2 שעורים, שהם היו
חופשיים, אז זה לא נקרא הברזה חזקה משלימה, אלא הברזה קלה. זה
קצת מסובך בהתחלה, אבל אפשר להבין.
זוכרים שבכיתה ז' הבטחתי לעצמי שאני לא אתאהב לעולם? אז זהו
ש... לא. האמת שאף אחד ממש לא חשב לשאול אותי אם אני בכלל רוצה
להתאהב. וזה גם בא לי ממש בהפתעה. תאמת, איך יכולתי לדעת שאני
אתאהב דווקא בו? ואחרי שכל כך נזהרתי לא להתאהב באף אחד, הוא
ממש לא נראה לי מסוכן. תמיד מדברים על אהבות של "השכנה מהבית
ממול" או "הבחורה מהבית השכן" או על חברי ילדות שגדלו והתאהבו,
אבל אני לא חשבתי שזה יקרה לי. להתאהב ברוני? אנחנו חברים
טובים מאז גן חובה מאז שהוא עבר לגור לידנו בקיץ, עם ההורים
שלו, ואחיו הקטן שהיה בן שנתיים. אני לא ממש זוכרת איך זה היה,
כי זה היה לפני המון זמן (11 שנים). זה גם לא קרה לי בשנייה.
תמיד היינו קרובים, אבל בזמן האחרון התחלתי להרגיש משהו חדש.
אני לא ממש בטוחה מה זה, אבל זה חדש לי, וזה הפחיד אותי.
כשגיליתי שאני מאוהבת ברוני... האמת שנורא כעסתי על עצמי. אני
משתדלת לא להתאהב באף אחד, מבטיחה לעצמי שלי זה לא יקרה,
ופתאום מאחורי הגב אני הולכת ומתאהבת לי בחבר הכי טוב שלי...
טוב, בערך הכי טוב. אבל הנקודה היא שלא רציתי שתהיה למישהו
השפעה עלי, ולא רציתי להתנהג כמו מפגרת, כמו כולם כשהם
מאוהבים, ולא רציתי שהמצב רוח שלי יושפע מאיזו מילה או חיוך או
מבט של מישהו, וגם לא רציתי לאבד את כושר השיפוט שלי ולחשוב
שמישהו מושלם, אבל מעל הכל- לא רציתי להפגע. לא חשבתי שרוני
מושלם. אני מודעת טוב מאוד לפגמים שלו. וגם למעלות שלו... רוני
כזה חמוד, הוא מתנהג לפעמים כמו ילד קטן, אבל תמיד יש לו איזו
מילה טובה להגיד, כשאני עצובה או מצוברחת. כשכבר השלמתי עם זה
שאני אוהבת אותו (אם הייתי יכולה לבחור במי אני אתאהב- לא
הייתי בוחרת אף אחד חוץ מרוני) הייתה בעיה נוספת- מה אני אמורה
לעשות עם זה? עד עכשיו החיים שלי היו מושלמים, עכשיו הם התחילו
להסתבך. אמא שלי הייתה אומרת שזה גיל ההתבגרות, אם הייתי שואלת
אותה, אבל לא רציתי לשתף אף אחד. אף פעם לא שיתפתי אף אחד
בסודות שלי, אפילו לא כשהחלטתי בכיתה ז' לא להתאהב לעולם. אבל
למרות שלא רציתי לאהוב את רוני- זה לא היה ממש תלוי בי. חשבתי
לעצמי, מה אני יכולה לעשות עם האהבה הזאת? כבר ניסיתי להלחם
בה, וזה לא הלך. חשבתי לנסות לראות רק את הצדדים הרעים של
רוני, אבל הכרתי אותו טוב מדי. רציתי לנסות לשדך לו מישהי, וזה
היה אסון... לבסוף החלטתי לזרום עם זה. ועכשיו אני צריכה לגרום
לו לשים לב אלי. אבל התביישתי לומר לו את זה,
וגם אם הייתי שולחת את מיכל, או את לינור (לינור היא החברה הכי
טובה של רוני, חוץ ממני), אז אולי הייתי מצליחה לגרום לו
להבין, אבל לא ממש רציתי שהוא ידע שאני אוהבת אותו. זו סתירה.
אם הוא לא ידע, אני לא מתקדמת לשום מקום... ואז צץ לי רעיון-
אני אכתוב לו מכתב. ולא סתם מכתב, מכתב אהבה אלמוני...
כתבתי לרוני את המכתב הראשון.
לרוני
אני כותבת לך את המכתב הזה, כי רציתי שתדע. זה יושב לי הרבה
זמן בבטן, כמו גוש גדול של שעווה, ואני לא יכולה לספר לאף אחד.
לכן החלטתי לכתוב לך.
טוב, אז האמת ש... אני אוהבת אותך. באמת. אולי אתה מופתע, כי
לא חשבת שמישהי אוהבת אותך, ואולי ניחשת שזו אני, אבל בכל
מקרה, הייתי חייבת לספר את זה למישהו. המכתב נשמע מבולבל,
עכשיו אני שמה לב לזה, אבל זה בגלל שאני מבולבלת. אני מציעה לך
לא לנסות לגלות מי אני. לא בטוח שאני אכתוב לך שוב, אבל אם כן-
גם אם תנסה, לעולם לא תצליח לגלות מי אני. אני לא אתן לך שום
רמז, וגם אם כן, זה לא יעזור לך...
באהבה גדולה גדולה &
לא ידעתי מה רוני יחשוב על המכתב. אולי הוא לא יאמין, ואולי
הוא יצחק על מי שכתבה את המכתב הזה. הייתי צריכה לדעת, אבל לא
יכולתי לשאול אותו. הכנסתי את המכתב לתיק שלו, בהפסקה. אנחנו
לא באותה כיתה, אבל תמי בכיתה שלו, אז עשיתי כאילו אני באה
לבקר אותה.
רוני לא בא לספר לי שיש לו מעריצה אלמונית, או אפילו לבקש ממני
עצה היפותטית. זה היה מוזר. בדרך כלל הוא משתף אותי כמעט בכל.
לא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן כדי לדעת מה רוני חושב על
המכתב. רוני נורא התלהב מזה שיש לו מעריצה אלמונית. המשכתי
לכתוב לו מכתבים, וכנראה שמשהו שכתבתי גרם לו לחשוד שהילי היא
המעריצה האלמונית שלו. הילי היא הילדה הכי מקובלת בשכבה, ותמיד
יש סביבה חבורת מעריצים שעושים כל מה שהיא אומרת. אין לי מושג
מה כתבתי שגרם לו לחשוב שזו היא, אבל רוני, ברוב טפשותו (תמיד
אמרתי שבנים הם מפגרים- לא שזה עזר לי לא לאהוב אותו) הלך
להילי ודחף לה את המכתב מול העניים, ואפילו אמר שהוא בטוח שזו
היא כתבה את המכתב.
ברור שכולם התחילו לצחוק, והילי הסמיקה ואמרה שזו לא היא. עומר
המפגר גם חיבר על זה שיר, ושר אותו בכל הזדמנות. "בחיי שהשכן
שלך פדחן לאללה" אמרה לי מיכל, בבוקר שאחרי. כן, אני יודעת.
זה נורא כיף שיש מעריצה סודית. היא קוראת לעצמה &.
מענין, לא? זה מאוד מחמיא. אני מת לדעת מי היא. הבעיה שניסיתי,
אבל כמו שהיא כתבה לי (ואני מצטט)- "לעולם לא תצליח לגלות מי
אני. אני לא אתן לך שום רמז, וגם אם כן, זה לא יעזור לך..."
וזה מאוד מבאס לגלות שהיא צדקה...
היום אני קצת בהיסטריה. עד עכשיו התנחמתי בכך שהיא אוהבת אותי,
וכותבת לי, אבל היום היא כתבה לי את המכתב האחרון. כן, באמת.
הנה המכתב-
לרוני
זה המכתב האחרון שאני כותבת לך. אני יודעת שזו לא אשמתך שכול
בית הספר יודע, אבל אני לא לוקחת סיכונים.
אל תנסה לגלות מי אני. אני יודעת שניסית. עכשיו כשלא הצלחת,
אתה מאמין לי שלעולם לא תצליח?
אתה בטח לא מבין למה כתבתי לך אם אני לא מתכוונת לגלות לך מי
אני.
טוב, אז דבר ראשון, הייתי חייבת להגיד למישהו מה אני מרגישה,
וחשבתי שלך יהיה הכי טוב לגלות. דבר שני, זה די כיף, לא?
ורציתי להכניס אותך למתח.
ודבר שלישי, אל תגיד לי שזה לא מחמיא לך לדעת שמישהי אוהבת
אותך, גם אם אתה לא יודע מי זאת.
אני לא אתן לך שום רמז, שום דבר. זו הפעם האחרונה שאני כותבת
לך, והמכתב הזה בדיוק נגמר...
צ'או, חולה עליך
&
אז בשבילה היה הכול סתם משחק, סתם שעשוע. אבל אני התייחסתי לזה
ברצינות.
כלומר- מישהי אוהבת אותי! אני מוכרח לגלות מי זאת. אם נכשלתי
בפעם הראשונה, זה לא אומר שאכשל גם בפעם השניה...
אני אפילו לא יודע אם היא גדולה ממני, קטנה ממני, או בגיל
שלי.
אם היא קטנה ממני, זה די מחמיא.
אם היא גדולה ממני, זה עוד יותר מחמיא.
אבל אני אישית מעדיף שהיא תהיה בגיל שלי.
נורא עצוב שהיא לא תכתוב יותר...
אה, בקשר לשורה הראשונה, משהו בקשר לזה שזה לא אשמתי שכול בית
הספר יודע, אז זה באמת לא אשמתי, וגם לא כול בית הספר יודע.
פשוט בפעם האחרונה שהיא כתבה לי, היא כתבה משהו שגרם לי לחשוד
שמדובר במישהי מסוימת.
אני כול-כך שמחתי! כול-כך שמחתי עד שברוב טיפשותי הלכתי לילדה
הזאת (שהיא ממש מקובלת, דרך אגב), לא התייחסתי לחבורת הילדים
שסבבו סביבה, ואמרתי לה ישר הפרצוף שאני יודע שהיא המעריצה
הסודית שלי, ואפילו דחפתי לה את הפתק לידיים, שתראה.
הילי (ככה קראו לה) הסתכלה רגע במכתב, הסמיקה ואמרה "מצטערת,
רוני, אני לא כתבתי את זה".
והחזירה לי את המכתב. כול הילדים מסביבי צחקו בקול, ועומר,
הליצן של הכיתה אפילו חיבר שיר על זה.
רוני שלנו
כבר ילד גדול
ובנות מתאהבות בו
על ימין ועל שמאל
כותבות לו מכתבים
שולחות לו נשיקות
ולרוני שלנו
כבר קשה לחכות
מעריצה אלמונית
יש לרוני החבר
והיא שולחת מכתבים
סודיים ביותר
היא לא מגלה את שמה
כמובן כנדרש
אבל מעריצה
רוני מיואש!
עומר אוהב לשיר את זה בבוקר, כשאני בא לכיתה, וכל הילדים
מצטרפים אליו. אבל לא אכפת לי, אני יודע שבסוף הם ירגעו, וכרגע
הכי מעניין אותי לגלות מי היא המעריצה הסודית שלי. אוי, זה
נשמע כזה מרגש! אף פעם לא חשבתי שיבוא יום וגם לי תהיה
מעריצה... אבל אני לא אעשה שוב את אותה טעות.
איך אני אמור למצוא אותה אם היא הפסיקה לכתוב לי? פשוט מאוד,
להשתמש במקורות שיש לי.
להסתפק במה שיש, ולי כרגע יש 7 מכתבים. כצעד ראשון אני אבדוק
את הכתב. ואיך אני אדע איזה כתב יש לכל אחת? אני אתלה על הלוח
השכבתי בריסטול ענק שעליו מצויירת טבלה כזאת:
שם מלא / כיתה/ תאריך לידה
/ /
וכך אני אראה את הכתב של כל אחת. וגם הבנים אבל זה לא נחשב.
רגע! אולי איזה מישהו מותח אותי? אולי זה בן ולא בת? ואלי זה
עומר!? חסר למישהו שאני אגלה שהוא מותח אותי.
לינור התרשמה. "כל הכבוד, יותר טוב משלי אפילו". "כן, מה את
חושבת" השווצתי. "אני כשרוני... לא, סתם". צחקתי "אז קדימה,
לעבודה!"
"אבל אולי זה לא מישהו מהכיתה הזאת" חשבה לינור בקול. "לא
חשבתי על זה. טוב, נראה כבר". אמרתי. איזה יופי, כרגע אני זה
שאומר מה לעשות וזה שחושב על הרעיונות. לינור היא כמו שאמרתי,
רק העוזרת שלי... "ספיר אמרה לי שאולי המעריצה הזאת בכלל לא
קיימת. אולי זה בעצם מישהו שמותח אותי". סיפרתי ללינור. לינור
פקפקה. "אני לא חושבת. אם זה היה מישהו שעובד עליך, הוא כבר
היה צוחק עליך ויורד עליך כבר מזמן, כי המעריצה הזאת כבר לא
שולחת לך מכתבים!" "כן," עניתי, "אבל אולי הם משתעשעים בי,
וצוחקים כשהם רואים את הניסיונות שלי למצוא אותה. אולי הם
יצחקו עלי מאוחר יותר". "אולי" אמרה לינור בהרהור. "ספיר הזאת
חכמה..."
עוד באותו יום כתבתי לרוני את המכתב האחרון.
למה האחרון? בגלל שהוא התחיל לחקור, וממש לא התחשק לי שהוא
יגלה שזאת אני.
עודד היה צריך ללכת לשיחה עם שולה. "מורה ארורה" הוא קילל.
"למה ארורה?" החנקתי צחקוק. "סך הכל שיחה...". "כן, סך הכל
שיחה" עודד בעט באבן תמימה שהשתזפה לה בנחת על קצת המדרכה. "סך
הכל שיחה. מורה ארורה...". "אתה חוזר על עצמך" הזכרתי לו.
הייתי מודאגת. לעודד תמיד יש מה לומר, והאמת שאוצר המילים שלו
לא מוגבל ל-5 וחצי מילים. אז מה קרה לו?
עודד נאנח. "היא לקחה לי את המילים, המורה הארורה. אין לי מה
לומר! 'תקח את עצמך בידיים... אתה לא בחטיבה כאן, אם לא תשפר
את הציונים ואת היחס שלך, נצטרך לסלק אותך מביה"ס... תתנהג אלי
בכבוד!... אני לא חברה שלך...' כאילו שמישהו היה מסכים להיות
חבר שלה..." הוא חיקה אותה. צחקתי. "באמת עודד..."
המשכנו ללכת הביתה בשתיקה. הגענו לבית של עודד. נעצרתי. עודד
המשיך ללכת. מה הוא עושה, הילד הזה? חשבתי. מוזר. "עודד"
קראתי. הוא נעצר. "מה קרה?" "הגענו אל הבית שלך, למקרה ששכחת
איפה הוא נמצא...". עודד חייך במבוכה. "אופס...". "אתה קצת
מבולבל היום" טפחתי על ראשו. "על מה אתה חושב?". עודד גרד את
ראשו, נבוך. "לא על משהו מיוחד...". אני מכירה את עודד. רוב
הזמן הוא חושב על שטויות. חייכתי. אבל אני יודעת שהפעם הוא חשב
ברצינות. אולי הוא באמת מתכוון לקחת את עצמו בידיים. ניתן לו
הזדמנות...
פניתי אל עבר הבית שלי. באמצע הדרך תפסתי את עצמי חושבת על
רוני. הוא נמצא בבית? ואולי הוא משקה עכשיו את הגינה? אני
זוכרת שכשהוא משקה או מעדר את הגינה שלו (הוא אוהב צמחים) בדרך
כלל חם לו ואז הוא מוריד את החולצה... 'על מה את חושבת???'
נזפתי בעצמי. 'את טיפשה, זה מה שאת. מזל שכתבת את המכתב
האחרון! רוני הוא חבר טוב שלך. את באמת רוצה לאבד אותו? רואים
שהוא אפילו לא מודע לכך שאת קיימת בתור בת... מילא בתור
ידידה.'
את שארית הדרך עברתי כשאני בועטת בפחית ממקום למקום ומזמזמת
שיר ישן שאהבתי. כשהגעתי הביתה, הסתכלתי אל הגינה של רוני. הוא
לא היה שם. גם בחדר שלו היה חושך (ראיתי מהחלון). חבל. נכנסתי
הביתה. "אמא!" קראתי. "איפה את?". אף אחד לא ענה. פתאום צלצל
הטלפון. "הלו" עניתי. "ספיר'וש?" שמעתי את קולה של אמא. "איפה
את אמא?" שאלתי, ונשמתי לרווחה. לפעמים אני מדמיינת סיפורי
בלהות... "אני אשאר היום בעבודה עד מאוחר" הסבירה לי אמא. "אבא
לא נמצא, הוא הלך היום למילואים" "באמת?" שאלתי בדאגה. "אז מה
אני אעשה?" "אל תדאגי ספיר, את כבר ילדה גדולה ואת יכולה
להסתדר לבד. תומר יגיע מאוחר, הוא הולך היום לסרט עם חברה שלו.
מקסימום תצלצלי למיכל, או לעודד, או לרוני. ביי נשיקות" אמרה
אמא ונתקה. כמה מאוחר?
טוב, אם אני כבר לבד, צריך לנצל את זה. בדקתי מה השעה. 8.
לבשתי פיג'מה, כיביתי את האורות, הדלקתי נרות, שמתי מוסיקה
קצבית, כמו שאני אוהבת. אחר כך התקשרתי למיכל. אין כמו שיחה עם
חברה טובה כשאת לבד. אמא שלה ענתה. "היי רונית" ברכתי אותה.
"מיכל בבית?". רונית שתקה רגע. "מיכל אמורה להיות אצלך, ספיר"
היא אמרה לי "זה מה שהיא אמרה, שהיא ישנה אצלך. היא לא?"
נדהמתי. כנראה שמיכל השתמשה בי כסיפור כיסוי, אבל למה היא לא
אמרה לי קודם? "אה, כן, היא אמורה לבוא" הזדרזתי לומר. "פשוט
חיכיתי והיא לא באה. מתי היא יצאה?". רונית הסתכלה בשעון (לפי
הרעשים) ואמרה "לפני 10 דק' בערך. היא בטח תגיע עוד מעט" ניכר
היה בה שנרגעה. "אוקי, תודה" עניתי וניתקתי. מוזר.
פתאום נשמע צלול בדלת. אולי מיכל באמת התכוונה לבוא, חשבתי.
היא בטח חייבת לספר לי משהו, אז היא באה לישון אצלי בלי
להודיע. לפעמים אנחנו באות אחת אל השניה בלי להגיד קודם, אבל
אנחנו תמיד מתקבלות בברכה.
פתחתי את הדלת בחיוך. ציפיתי לראות את מיכל, אבל במקום זה רוני
עמד שם. "רוני?" הופתעתי. אבל השתלטתי על עצמי והזמנתי אותו
להכנס. רוני הביט סביב במבט מוזר. "מחכה למישהו?" שאל בחיוך.
"לא..." צחקתי במבוכה. "אני אוהבת את זה ככה, כשאני לבד"
מיהרתי להדליק את האורות. "באתי כי ראיתי שאת לבד" הודיע לי
רוני, והתיישב על הספה. "תודה, באמת שעמם לי" שמחתי. "אז מה
קורה?".
רוני נאנח. "את בטח שמעת מה קרה".
נבהלתי. "לא. קרה משהו?". "כן! עשיתי מעצמי צחוק..."
"אה" נשמתי לרווחה "אתה מתכוון למה שהיה לך עם הילי?" "לא, לא
רק זה. את לא שמעת על מה שהיה עם נטלי?" הוא חקר. "אה, לא...
לא ידוע לי" הסתכלתי עליו בתימהון "אתה לא אמרת לי כלום. באמת
מה קרה לך בזמן האחרון?" רוני השעין את ראשו על המשענת של
הספה, ואמר בשקט "הייתי יותר מדי מבולבל, סליחה. את יודעת,
ניסיתי לגלות מי המעריצה האלמונית..." הוא חייך לעברי (חיוך
מקסים, דרך אגב.) "כל מה שהצלחתי לגלות זה שאני מפגר!" "מה
פתאום!" כעסתי. "אתה יודע, רוני, אתה לא מפגר, אבל אתה מדבר
שטויות. לך תעשה משהו שימושי, כמו למצוא איזו אהבה חדשה ולשכוח
מהמעריצה הזאת. היא לא שווה את זה!" אולי רציתי שימצא את האהבה
שלו... אבל בטח הייתי מקנאת. לא הסכמתי להשלים עם זה שאני
אוהבת אותו, וניסיתי למצוא לו שידוך. רוני חייך שוב. "לשמוע את
זה ממך? מעניין... חשבתי שאת לא מאמינה באהבה..." זה כל כך
שקוף?! הוא מכיר אותי יותר מדי טוב. אבל הוא לא יודע את
הסיבות, ולא את השינוי בזמן האחרון... "רוני, נמאס כבר מהדיון
הזה. אז מה קרה לך עם נטלי?" אני חושבת שדי שמחתי שהוא אמר
שהוא עשה צחוק מעצמו. זה אומר שנטלי לא אוהבת אותו! מרשעת
שכמוני... אני כזאת מגעילה... טוב, זה טבע האדם.
"חשבתי שזאת נטלי- בעצם קיוויתי שזאת נטלי- ואל תשאלי אותי
למה, כי אין לי מושג. אז הלכתי אליה בהפסקה, והיא הייתה עם שתי
חברות מפגרות שלה שלא הבינו רמזים. בקיצור שאלתי אותה אם היא
מחבבת אותי, אבל היא ישר גלתה שאני חושב שהיא כתבה את המכתב,
ולמרות ששאלתי בעדינות (לא כמו שהיה עם הילי) עדיין עשיתי
מעצמי צחוק."
הסתכלתי עליו בדממה כמה שניות, ואז שאלתי לאט "אתה אוהב את
נטלי?". רוני צחק. "את נראית כזאת חמודה, כשאת עושה את עצמך
מסכנה. באמת, ספיר, את צריכה לצאת לעולם, לחפש קצת אהבה. את
הורגת את עצמך ככה." לא יכלתי לספר לו שאת האהבה שלי כבר
מצאתי- והיא זאת שהורגת אותי. וגם לא עשיתי את עצמי מסכנה, אבל
מזל שהוא חשב כך. חייכתי בבישנות. "אולי אתה צודק".
"ספיר'וש!" שמעתי את קולה של מיכל. נעצרתי. נראה מה יש לה
להגיד להגנתה. "הי ספיר" חייכה אלי מיכל את החיוך הכובש שלה,
אבל עלי זה לא עבד. "תודה שהצלת אותי אתמול. אני חייבת לך".
שילבתי את ידיי. "נכון, את חייבת לי" אמרתי בקרירות. מיכל
נרתעה. אני לא חושבת שהיא התכוונה באמת שהיא חייבת לי, זו רק
צורת ביטוי, של הוקרת תודה. "אהה... טוב, אז... מה אני חייבת
לך?" "הסבר!" יריתי. "בחייך ספיר" התחננה מיכל "את כועסת
שהכנסתי אותך לתוך זה? מצטערת, אבל חשבתי שלא יהיה איכפת לך.
אבל אם את רוצה, אני יכולה להגיד שאני אצל תמי, זה לא Big
Dill."
"לא, זה לא זה מיכל" התרככתי "פשוט היית צריכה להודיע לי, אבל
זה לא מה שחשוב. לאן באמת הלכת? למה לא דיברת איתי וסיפרת לי?
מה, אני כבר לא חברה שלך? או שאת מספרת עכשיו לתמי..." הפנתי
אליה את גבי והתחלתי ללכת. ציפיתי שהיא תלך אחרי, אבל היא פשוט
נעמדה שם ולא זזה. 'טוב, אם זה מה שהיא רוצה' חשבתי בעקשנות.
המשכתי ללכת, ופתאום ראיתי את רוני. הוא נעמד מתחת לעץ וליטף
גור כלבים. התחלתי ללכת במהירות, כדי להשיג אותו. רוני הזדקף
והתחיל ללכת. המשכתי ללכת במהירות, אבל לא הצלחתי להשיג אותו.
"היי רוני!" קראתי והתחלתי לרוץ. "חכה רגע!" התנשפתי. רוני
הסתובב. הוא לא נראה מתלהב במיוחד לראות אותי. "היי ספיר" פלט.
נעצרתי. אולי הוא ראה אותי עוד מקודם, והתחיל ללכת בכוונה.
איזה יום... אף אחד לא רוצה לדבר איתי. הכל הולך לי הפוך.
רציתי פשוט לשבת ולבכות, אבל בבדיקה מחדש ראיתי שרוני זקוק לי.
הוא אולי לא מראה את זה (ואולי גם לא יודע), אבל הוא קצת
מצוברח, ואני רוצה לדעת למה. "קרה משהו? אף פעם לא ראיתי אותך
ככה" חקרתי. רוני הניד בראשו. הוא נראה עייף. "תעזבי סף" הוא
אמר "זה לא משהו רציני. סתם דיכי." אהה, חשבתי. מעניין מה קרה
לו. "זה קשור איכשהו למעריצה האלמונית שלך?" ניחשתי בזהירות.
לא רציתי שהשאלה שלי תראה חטטנית מדי. "למה את חושבת את זה?"
רוני נראה מופתע, אבל ידעתי שהוא עושה את עצמו. "אל תנסה
להסתיר ממני רוני, אתה יודע שאני לא אוהבת את המשחקים שלך"
הנפתי את ידי בביטול, "חיפשתי אותך, כי רציתי להגיד לך משהו
בקשר לזה." שקר לבן. למה שיקרתי? אתם רואים- האהבה גורמת לי
לשקר. עוד משהו שלא מוצא חן בעיני פה. רוני שרך את רגליו על
המדרכה. "מה רצית להגיד?" הוא הפטיר, אבל נראה מתעניין. טוב,
אז זה לא שקר גמור. אולי לא חיפשתי, ולא ממש תכננתי, אבל בהחלט
יש לי מה לומר בקשר לזה. התיישבתי על קצה המדרכה, גם בשביל
להפסיק את ההליכה המהירה שלו ולדבר בנחת, אבל בעיקר כדי שהוא
לא ייפול כשישמע מה יש לי לומר. רק לא ידעתי איך להתחיל. "תראה
רוני..." התחלתי, ונעצרתי. מה אני אמורה להגיד עכשיו? אין לי
בדיוק מה להגיד, הרי זה היה שקר. טוב, אני פשוט אגיד את מה
שחשבתי להגיד לו כדי שישכח מהמעריצה האלמונית שלו, ולא יגלה
שזאת אני- כי אני יודעת שהוא יגלה אם הוא ימשיך לחקור. "נו"
האיץ בי רוני בחוסר סבלנות. חייכתי. "טוב, רוני, האמת שאני קצת
מודאגת ממך. אני חושבת שהמעריצה הזאת קצת בלבלה אותך..."
התחלתי בהיסוס. טוב, אני פשוט אגיד את זה. "חשבת פעם שאולי זו
מתיחה?". רוני הסתכל עלי בעיניים גדולות, המום. "מתיחה אמרת?"
למה אמרתי את זה??? אכזרית אכזרית אכזרית! אבל חייבים לנקוט
בצעדי בטיחות, אם אני לא רוצה להתגלות. למה בכלל כתבתי את
המכתב המטופש הזה מההתחלה? הישרתי אליו את עיניי. "לא חשבת על
זה? אתה כל כך תמים, רוני. ואם זה עומר שרצה למתוח אותך,או
אולי עודד, אתה יודע שהוא לא מחבב אותך. הוא היה מסוגל לזה".
רוני נראה מהורהר. "אולי זו לינור?" הוא הציע. "באמת רוני!"
אמרתי בכעס. רק חסר לי שעכשיו הוא יתחיל לחשוד בלינור. "עכשיו
אתה באמת מגזים. פשוט תחשוב על מה שאמרתי" קמתי מהמדרכה
והתחלתי לצעוד אל עבר הביה"ס. למה איכפת לי שרוני יחשוב שזו
לינור, שאלתי את עצמי. העיקר שלא יחשוב שזו אני. הוא באמת
תמים. וטוב שכך! רוני נשאר לשבת על המדרכה, בטח חושב על מה
שאמרתי. יופי, עוד אחד שלא הולך אחרי! אבל ברוני לא פגעתי...
ניערתי את ראשי מיסורי המצפון ומרגשות האשמה. מיכל חייבת לי
הסברים, זו לא אני האשמה! היא עדיין לא נתנה לי אותם. אבל למה
באמת היא חייבת לי הסברים? האם חברה אמיתית לא אמורה לעזור
לחברתה בלי לשאול שאלות מיותרות? כשיגיע הזמן, היא תספר לי,
חשבתי. עד אז, אני צריכה להשלים איתה ולהיות חברה אמיתית.
נכנסתי לכיתה באיחור. פתחתי את הדלת בשקט, וקיוויתי ששולה לא
תבחין. לא היה לי מזל. טוב, למה כבר ציפיתי? היא הרי הייתה
רס"רית בצבא...
"ספיר" התקרבה אלי שולה. "למה הגעת באיחור?". הסתכלתי עליה,
מבויישת. "אני מצטערת המורה. חלמתי בדרך, אני מניחה." שולה
הנידה בראשה. "להבא אני מבקשת ממך להיות יותר אחראית. שבי!"
עודד הסתכל עלי בקנאה. "היא אפילו לא כעסה עלייך" הוא לחש לי.
"אני חייב לספר לך משהו בהפסקה..." "עודד!" נשמעה צעקה. עודד
נרעד. התיישבתי במקומי בעוד שולה מרצה לעודד על פטפוט בשעורים
שלה. הסתובבתי אל מיכל. היא הסתכלה עלי במבט שואל, לא מבינה
למה ברחתי לה בבוקר, וגם רוצה לדעת למה איחרתי. הצלחתי להבין
מהצעקות של שולה שעודד צריך להכין לה סיכום על פטפוט בשעור. לא
לקחתי סיכונים. כתבתי מכתב. עודד הסתכל על שולה בשנאה. חייכתי
כשחשבתי מה הוא בטח אומר לעצמו בלב (מורה ארורה). כתבתי למיכל
שאני מצטערת שכעסתי מקודם, ולא אכפת לי שתגיד שהיא אצלי- רק
שתודיע לי קודם. מיכל ענתה לי שהיא מצטערת שהיא לא הודיעה לי
לפני כן, וגרמה לי לדאוג, ושהיא תספר לי איפה היא הייתה מאוחר
יותר. יופי, לפחות אני אדע מה היא עשתה.
בהפסקה עודד תפס אותי. "רצית להגיד לי משהו?" שאלתי. "כן. אני
חייב לספר לך מה היה עם שולה. המורה המפגרת הזאת...". צחקתי.
"בשביל זה יש חברים... אז מה היה?". עודד התיישב על איזה כסא
והרים את הרגליים על השולחן. התיישבתי על קצה השולחן לידו. הוא
הוציא אויר באיטיות. "זוכרת שסיפרתי לך שהמורה הזאת רצתה שאני
אקח את עצמי בידיים?" הוא התחיל. הנהנתי בראשי. "טוב, אז באמת
ניסיתי, וזה לא הלך. עכשיו היא חושבת שאני לא משתדל ומציקה לי
בכל הזדמנות..." "רגע עודד" עצרתי אותו "איך בדיוק ניסית?".
עודד הסתכל עלי. "מה זאת אומרת?" "מה עשית כדי להצליח" הסברתי,
"כדי לקחת את עצמך בידיים?". עודד משך בכתפיו בזלזול. "אני
יודע? ניסיתי ללמוד" "ואיך בדיוק ניסית?" הקשיתי. עודד הסתכל
עלי בכעס. "אז מה, גם את נגדי עכשיו?" "לא, עודד, אני לא נגדך.
אני פשוט רוצה להבין. חני אמרה לי שהיא ראתה אותך משחק כדורגל
ביום ראשון". "אז מה, מה זה קשור? אסור לבן אדם כבר לשחק
כדורגל?" עודד הוריד את רגליו מהשולחן בתנועה חדה. "מה כבר
עשיתי, איזה פשע? יאללה, תקראו למשטרה!". "טוב, טוב" הרגעתי
אותו. "תרגע. ואחרי המשחק עשית שעורים?" "לאאאא..." אמר עודד
לאט. "הייתי עייף מדי. אז ראיתי טלויזיה, ובבוקר כשאמרתי לשולה
שלא עשיתי שעורים היא כעסה. מה כבר קרה, כולה תרגילים
מפגרים...". "אהה..." הבנתי. "היי, היא נתנה לי עוד הזדמנות!"
מיהר עודד להגן על עצמו. "כן, ומה עשית איתה?" רציתי לדעת.
עודד נראה מבויש. "ביום שני הלכתי לסבתא שושנה... חזרנו בערב"
"ובערב לא עשית שעורים?" לא האמנתי. הנה, נותנים לו הזדמנות,
והוא מזלזל בזה. "לא עשיתי" השפיל עודד את עיניו "לא היה לי
כח". "אני מבינה" הנהנתי בראשי. "וביום שלישי?" "אוף, את יודעת
מה היה ביום שלישי!" התפרץ עודד. הסתכלתי עליו בהפתעה. "מה היה
ביום שלישי?". "הביאו לנו את העבודה הזאת באנגלית. איך מישהו
יכול לחשוב על מתמטיקה כשיש לו גם אנגלית על הראש?". "אה, ואת
העבודה באנגלית עשית?" שמחתי. "לא... מרוב בלבול, לא ידעתי מה
לעשות קודם, ונהיה לי כאב ראש. אז ברור שלא יכולתי להתרכז"
תירוצים תירוצים. הנדתי בראשי. "ואתמול?" "אתמול היה המשחק נגד
מכבי תל אביב" התנגד עודד. "אבל אני לא מזלזל, כמו שאמרה שולה!
אני באמת משתדל!". "עודדי" ליטפתי את ראשו. הוא נראה מסכן כל
כך... "לא משנה מה אני אעשה," הוא אמר בקול חנוק "זה אף פעם לא
יספיק להם". "בטח שזה יספיק" אמרתי "אם באמת תעשה משהו". עודד
התרומם בכעס, ונעץ בי מבט קר. "את אמורה להיות חברה שלי" האשים
אותי. "אני חברה שלך" אמרתי בסבלנות. "בגלל זה אני אומרת שאתה
צריך לקחת את עצמך בידיים". "אני לא צריך את הרחמים של אף אחד"
הוא סינן "וגם לא את שלך!". עודד הלך בזעם, משאיר אותי המומה.
מה אני יכולה לעשות?
"היי, ספיר" חייכה אלי מיכל. "אה, היי מיכל" אמרתי בפיזור נפש.
"מה קרה?" היא הרצינה. "את עדיין כועסת עלי?" "לא, לא" מיהרתי
להגיד "פשוט דיברתי עם עודד מקודם" "אה..." מיכל הנהנה בראשה
בהבנה. "הוא אומר שהוא משתדל, מה?" "דיברת איתו?" שאלתי
בסקרנות. מעניין אם מיכל הצליחה להרגיע אותו, כי הוא די עצבני.
"כן" נאנחה מיכל "הוא חושב שמתנכלים אליו... מה לעשות שהוא
עצלן?" מוזר. מיכל בדרך כלל יודעת לתת הרגשה טובה לאנשים...
"אמרתי לו שהוא צריך יותר להשקיע, והוא כעס ואמר שהוא חשב שאני
חברה שלו" אמרתי בעצב. רגשות האשמה גאו בי, והרגשתי שאני חברה
רעה. אפילו לא הלכתי אחריו!
"אז תשמעי איפה הייתי" לחשה מיכל בהתרגשות, ואני ישר שכחתי
מעודד. "איפה היית?"
"הלכתי למועדון עם מנשה ו..." "מי זה מנשה?" קטעתי אותה. "אה,
נכון, לא סיפרתי לך" טפחה מיכל על מצחה. "מנשה הוא החבר החדש
שלי...". "חבר?" שאלתי בהתרגשות. "ולמה לא אמרת לי כלום? תמיד
דיברנו על הכל!" "אוף, ספיר" התעצבנה מיכל "אולי תפסיקי להגיד
שהשתניתי? אז את זה לא סיפרתי- הנה עכשיו אני מספרת! אם תמשיכי
ככה, אני באמת לא אספר לך כלום". "טוב" צחקתי. "אז איך הוא?"
"מדהים... שער שחור מתולתל, עניים כחולות מהממות... בחיי ספיר,
לא יכלתי לבחור חבר יותר טוב" אמרה מיכל בעיניים חולמניות.
חייכתי. "ובאיזו כיתה הוא?". "כיתה?" צחקה מיכל. "מותק, אני
כבר לא יוצאת עם התינוקות האלה, מכיתה יב', שלא נדבר על
יא'..." "אז אני מבינה שברור שהוא לא בכיתה י'" אמרתי. "ברור!"
גלגלה מיכל את עיניה. "אז... הוא בצבא?" ניחשתי. "דילגתי על
שלב הצבא," אמרה מיכל ברצינות. "מיכל!" קראתי "אז בן כמה הוא,
לכל הרוחות?!" "אוקי, לא צריך לקלל!" מיכל התאפקה שלא לצחוק.
"הוא בן 39 והוא מתוק לאללה". עמדתי המומה כמה זמן. "בן 39...
נכון שאת מקנאה בי?" שאלה מיכל בסיפוק. "מקנאה? אני לא מבינה
איך את יכולה להיות חברה של מישהו שגדול ממך ב... 22 שנים! על
מה אתם מדברים? הוא בכלל לא מהדור שלנו! עוד שנה הוא בן 40!
תגידי, את השתגעת לגמרי?" אני לא יודעת למה כעסתי עליה. אילו
החיים שלה. נראה שגם מיכל חשבה ככה. "ספיר'וש" היא חייכה
"תירגעי. אני יודעת לשמור על עצמי...". נאנחתי. "אני באמת
מקווה, מיכלי, או שיום אחד את תצטערי על זה...". מיכל עשתה
פרצוף מיוסר. "את כזאת כבדה, ספיר, תשתחררי קצת..." טוב, באמת
לא יזיק לי.
בימי שבת אני בדרך כלל ישנה עד מאוחר. טוב, ביום שבת הזה יכלתי
לישון עד מאוחר, אבל כנראה שמישהו חשב אחרת. חלמתי לי על יער,
שבתוכו הלכתי לאיבוד (אין לי מושג איך הגעתי לשם), וחייתי בו
שנתיים עם החיות. והיה לי חבר סנאי קטן... במשך השנתיים האלו
התידדתי עם ילד קטן, עד שיום אחד הוא נעלם לחודשיים. מעניין
שלא עלה בדעתי לשאול אותו מאיפה הוא בא. הוא בטח בא מהכפר שאחר
כך גיליתי שיש שם. אז איך לא שאלתי אותו? איך לא בקשתי שיקח
אותי לשם? לגור ביער זה לא כל כך כיף כמו בסרט של טרזן... טוב,
ככה זה חלומות. בקיצור איכשהו מצאתי את עצמי בכפר הזה שנראה
כמו כפר מימי הביניים. שם פגשתי איזו משפחה ענייה שאמצה אותי,
ושכחתי את המשפחה הקודמת שלי. הייתי עוזרת להם בעבודות, בשדה,
בקניות ואני לא יודעת מה. אחרי כמה זמן (נדמה לי שבוע, כי היה
להם תינוק והוא נשאר בדיוק כמו שהוא), הלכתי לי לטייל בכיכר
ליד הארמון- מובן שהיה שם ארמון- וראיתי את הילד הקטן, שכבר לא
היה כל כך קטן. הוא היה בגיל שלי! עברו רק חודשיים מאז שהוא
עזב? אני נשארתי אותו דבר... ואיכשהו גם זיהיתי שהוא הילד הקטן
שהתידדתי איתו ביער, ואל תשאלו איך. הייתי גם יודעת את ההמשך,
אם מישהו לא היה פתאום צועק. פתאום, באמצע החלום, נשמעה צעקה
"ספיר!" ואני נפלתי לאיזה בור שחור שלא היה שם לפני כן, ומצאתי
את עצמי במיטה שלי. פקחתי עין אחת, וראיתי את רוני עומד ליד
המיטה שלי. "רוני, למה אתה צועק?" שאלתי, עדיין מנומנמת. "אולי
כי אני מנסה להעיר אותך שעה וחצי ואת לא קמה?!" התעצבן רוני.
למה הוא מתעצבן? זה הוא שהעיר אותי מהחלום! "טוב על תתעצבן
עלי" אמרתי לו "אני צריכה לכעוס, כי הערת אותי !"
"אני צריך לכעוס, כי את לא מתעוררת" החזיר לי רוני. אין לי כח
לרוני עכשיו, ממש לא. כיסיתי את ראשי בשמיכה, ומלמלתי "אתה
יודע מה? תכין לי תה". הוא אמר משהו, לא זוכרת מה כי נרדמתי.
אבל לפחות נפטרתי ממנו לכמה זמן. זה לא היה רעיון טוב. רוני
כעס שחזרתי לישון והוריד לי את השמיכה. אני קפאתי מקור, כי
לבשתי רק תחתונים וחולצה. לא, אני לא מתביישת מרוני. הוא ראה
אותי ככה מאז שהייתי בגן חובה, והוא כבר מכיר אותי. "ספיר"
התחנן רוני. "קומי.... איזו מן חברה את? אני חייב לספר לך משהו
דחוף!" הוא האשים אותי. טוב, כנראה שהחלום כבר לא יחזור אלי.
התיישבתי על המיטה וניסיתי לפקוח את העיניים. אתם מכירים את
ההרגשה שאתם נורא עייפים ואפילו לפקוח את העיניים נראית משימה
בלתי אפשרית? טוב, אז זה מה שקרה לי. ויתרתי על פקיחת העיניים
ואמרתי לרוני בחצי קול "כן, אני מקשיבה". רוני לא הסתפק בזה.
"לא, תתארגני קודם, ובואי לסלון. כבר הכנתי לך תה" דרש.
התמתחתי. "טוב, אני קמה..." הלכתי לצחצח שיניים. עדיין לא
הצלחתי לפקוח עיניים, אבל אחרי המקלחת כבר התעוררתי לגמרי.
התיישבתי על הספה בסלון, וניסיתי לשתות את התה שרוני הכין לי.
"אז מה, רוני" אמרתי, ולקחתי את התה מהשולחן. "מה הדבר החשוב
שבשבילו הערת אותי וגררת אותי לסלון באכזריות?". טעמתי מהתה
ופלטתי צעקה. "אאוץ!" הילד הזה לא יודע אפילו להכין תה
נורמאלי.
נראה היה שרוני לא מתכוון לספר לי את החדשות. "נו..." האצתי
בו. אז כן, אני קצת עצבנית. אז מה? הוא העיר אותי. בגללו לא
יכלתי לדעת מה התפתח עם החלום שלי, והילד הקטן שהפך לבחור
בחודשיים. אז מה, הוא לא מתכוון להתחיל? "רוני, אם לא תספר,
אני פשוט ארדם לך מול העיניים!" איימתי עליו עם הכפית. היא
נפלה. שום דבר לא ילך לי היום כמו שצריך?! התכופפתי להרים
אותה, ושמעתי את רוני אומר "מצאתי דרך לגלות מי המעריצה
האלמונית שלי!". הזדקפתי בבת אחת. לגלות? הוא יודע שזו אני? זה
מין תרגיל? "אתה כבר יודע מי זאת?" שאלתי בחשדנות. "לא...".
נאנחתי לרווחה. הוא לא יודע. "אבל אני אדע!" הוא הצהיר, ואחר
כך חייך. לא, מותק, כל עוד זה תלוי בי- אתה לא תדע. "אז כשתדע,
תודיע לי!" אמרתי. אני מקווה שהוא לא שם לב להקלה שלי. ניסיתי
שוב ללגום מהתה, שלא יראה שאני עצבנית. מעניין מה התוכנית שלו.
"איי, רוני, למה התה שלך כזה חם?!" התעצבנתי. "תה בדרך כלל
אמור להיות חם" אמר רוני והסתכל עליי במבט שלא בדיוק הבנתי מה
הוא אמור להביע. הוא לא מבין מה קורה איתי. טוב, כדאי שאני
ארגע. לא משנה מה התוכנית שלו- הוא לא יצליח לגלות שזו אני
(מעניין אם הוא חושד). "אבל אני יכול להוסיף לך קוביות קרח!"
הוא התלוצץ. מאוד מצחיק... "לא תודה" אמרתי בעייפות "אני
מעדיפה את זה ככה"
"אז את רוצה לשמוע את התוכנית שלי?" רוני נראה נרגש. "כן, ספר
לי" ביקשתי. "אוקי" התחיל רוני בהתלהבות "אז אני ולינור חשבנו
על כל מני דרכים למצוא את המעריצה האלמונית. הדרך הראשונה- לפי
כתב היד. כמובן שיהיו עוד דברים..." "חשבת כבר על הדברים האלה?
מה יהיה אם לא תצליח?" נכנסתי לדבריו. "רגע, ספיר" גער בי רוני
"תני לסיים. אחר כך תגידי מה דעתך. בכל מקרה, נעביר בכיתה דף,
של תאריכי לידה או משהו כזה, וכל אחד יכתוב. וכך נדע מי
המעריצה, לפי הכתב שבדף והכתב שבמכתבים!" הוא סיים בגאווה.
טוב, זו תוכנית מטופשת. אבל היא יכולה לעבוד... למה לא כתבתי
במחשב, סתומה שכמוני?! "אבל אם זו לא מישהי מהכיתה?" ניסיתי
להכשיל אותו. "אז נמציא תוכנית אחרת" רוני לא התבלבל. טוב, אני
כבר אצא מזה איכשהו. כרגע אני צריכה להסתיר את העצבנות שלי.
אולי לגרום לו לרדת מהתוכנית המסוכנת הזאת. השתתקתי לרגע,
וחשבתי. אחר כך נעצתי בו מבט חד. "אתה קורא לזה תוכנית? אתה
ממש חובבן, רוני, אם מותר לי להביע דעה. זה לא הולך לעבוד, אז
כדאי שתשכח מזה". רוני נעלב. "מותר לך להביע דעה" הוא אמר
בעצבנות "אבל למה את חייבת להגיד רק דברים רעים?" הוא לא ציפה
שאני אגיב ככה. הוא חשב שאני אשמח ואתנהג כמו חברה אמיתית.
תראו למה הפכתי. אני שונאת את עצמי! אני חייבת לשכוח אותו, כי
האהבה הזאת לא יכולה להתממש. 'למה לא?' לחש קול מעצבן במוחי
'זו לא אהבה אסורה או משהו, סך הכל אתם ידידים. למה את כל כך
מפחדת? ממה את חוששת?' המחשבות האלה עלו במוחי לראשונה. הייתי
מזועזעת. אבל למה? באמת למה אני כל כך נגד האהבה הזאת? למה אני
נלחמת בה? מה לא בסדר איתי? ידעתי שזה לא מוצדק, שאין לי באמת
סיבה, אבל בכל זאת, לא יכלתי להשלים עם זה. למה כתבתי את המכתב
הזה? למה התחלתי עם השטויות האלו? אולי... אולי אני אגיד לו
ש... שזאת אני כתבתי לו את המכתב, אבל זו הייתה בדיחה? או אולי
אני אאשים מישהי אחרת? זו אכזריות... אני יודעת; אני אגרום לו
לשכוח מזה. אבל איך?
רוני הסתכל עלי בעיניים האלה שלו, ואני הרגשתי שאני פשוט
מגעילה. "טוב, נו, סליחה" התנצלתי, מנסה לפייס אותו. "אם את כל
כך חכמה" אמר רוני, למרות שראיתי בעיניים שלו שהוא כבר סלח לי
"אז תגידי לי, יש לך תוכנית מוצלחת יותר?" הוא ציפה שאני לא
אדע מה לומר. אבל בראש שלי כבר התגבשה תוכנית- איך לגרום לו לא
לדעת שזו אני. "אתה יודע מה?" אמרתי, מרוצה מעצמי "כן, יש לי
תכנית!"
"את לא תאמיני מה קרה שילשום" הודיעה לי מיכל, עם מבט משועשע
על פניה.
"מה קרה שילשום?" שאלתי, בעודי מסדרת את הניירות של העבודה
בגאומטריה שהיינו צריכים להגיש היום. "נכון עודד ממש לא סובל
את רוני?" התחילה מיכל לספר. הרמתי אליה את עיני. "קרה משהו עם
רוני?" שאלתי בחשדנות. מי יודע למה עודד מסוגל. "לא ממש עם
רוני..." משכה מיכל בכתפיה בשובבות "אבל נראה שעודד מתחיל סוף
סוף להיות בן אדם". "כן?" חייכתי. "אז מה קרה?"
"לפני יומיים" סיפרה מיכל "עומר וכמה ילדים מהכיתה של רוני
החליטו לזמר שירים מטופשים. אז הם עמדו במעגל, התנדנדו מצד לצד
ואמרו שהם רוקדים ריקודי עם". צחקתי "אבל איך זה קשור לרוני?"
"ולעודד" הזכירה לי מיכל. "כשרוני הגיע לכיתה, עומר, שהשתעמם
כבר מהשירים האלו, החליט להחליף סגנון. נחשי לאיזה שיר..."
הנדתי בראשי. "אוי, לא" הכל באשמתי. מיכל חייכה "ונחשי מי הציל
את היום?" "טוב, אני מניחה שאלו לא היו בנות הפוורפאף" אמרתי
בציניות. מיכל הסתכלה עלי. "ספיר, בזמן האחרון הפיוזים שלך
מתוחים כמו מיתרים של גיטרה. אולי תגידי לי מה קרה?!"
נאנחתי. "אני סתם בלחץ, מיכל'וש. מצטערת, תעזבי את זה. אז מה
התחלת להגיד?"
מיכל המשיכה לספר, כשמדי פעם היא שולחת אלי מבטים מוזרים.
"התחלתי לספר לך איך עודד עזר לרוני להיפטר מעומר ומהילדים
שהציקו לו" היא המשיכה "עודד נכנס לכיתה, ובמקום להצטרף לחגיגה
הנחמדת, הוא עצר את עומר, ופתח עליו פה שעומר ממש התכווץ. ואחר
כך הוא ציווה עליו לסדר את הכיתה, ונחשי מה?" "הוא סידר אותה"
ניחשתי "תשמעי, זה ממש נס, אני אומרת לך. מה קרה אחר כך?" "לא
הרבה" משכה מיכל בכתפיה "עודד הבהיר לרוני שהוא עדיין לא מחבב
אותו, ושזה היה סתם כי התחשק לו... אני חושבת שעודד משתנה, מה
את אומרת? רק שהוא לא יודה בזה... בנים ממש מפגרים לפעמים, את
יודעת?"
"רק לפעמים...?" הנדתי בראשי. "אז מה נסגר אתך ועם החבר הזה
שלך, איך קראו לו?"
"מנשה" אמרה מיכל באי חשק.
"מה קרה?" חקרתי. "כלום" התחמקה מיכל. "מה כבר יכול לקרות?"
"מיכל" איימתי אליה "אני מכירה אותך. תספרי לי מה קרה"
"טוב..." הסכימה מיכל "אבל שזה יישאר בנינו" ראיתי שמאוד קשה
לה להתחיל.
מיכל גררה אותי למקום מבודד, שאף אחד לא ישמע, אפילו לא בטעות.
"טוב, אני ומנשה כבר לא ממש בקשר. לא סיפרתי לך, אבל..."
"אבל מה?" חקרתי.
מיכל נראתה קצת מבויישת. "הלכנו עד הסוף" היא לחשה. "שכבנו.
בלי קונדום"
"מיכל, אל תגידי לי שנדבקת!" נבהלתי.
"לא, לא נדבקתי." היא ניסתה להרגיע אותי.
"איך את יודעת?" חקרתי.
"עשיתי בדיקה. לא נדבקתי, אבל גיליתי משהו אחר"
"מה?" שאלתי בחשדנות.
מיכל לקחה נשימה ארוכה. "אני בהריון..."
המשך יבוא...
(אולי) | 