מי הם חושבים שהם?
למה הם מרגישים צורך בלתי פוסק לנהל לי את החיים?
עד מתי הם ימשיכו?
ועד מתי אני אעמוד בזה?

טרקתי את הדלת של החדר. סירבתי להקשיב להם.
נשענתי אל הדלת וקיוויתי שהם יפסיקו.
שיתנו לי רק הפעם לנוח מזה, לא לצעוק, לא להתגונן, לא להגיב,
לא להיות  פה בכלל.
הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות במהירות בדמעות, ואיך אחרי
שנייה הדמעות מתפרצות וזולגות על לחיי.
בין קולות ההתייפחות שלי לבין המוזיקה שמעתי חצאי משפטים-שוב
הם דיברו עליי "היא לא מבינה" ,"אני לא יכולה לסבול אותה יותר"
,"היא איבדה כל שליטה"...

הרגשתי שהלב שלי נקרע, הרגשתי איך נחרטת בתוכי עוד צלקת ועוד
כאב נטמן בי.
מתוך כל הכעס, העצבות והבדידות שהרגשתי משכתי את הבגדים,כמו
מנסה לקרוע אותם מעליי, אבל לא ניסיתי.
רק חיפשתי דרך להוציא את הכאב הזה מתוכי.
מעולם לא הרגשתי כל כך רע. הרגשתי אשמה על הכל, גם על מה שלא
הייתי צריכה.
בכיתי בדממה- רק שלא ישמעו ורק שלא ידעו. לפני שהוא יצא מפה
הוא אמר לי "את עוד תצטערי, הרבה את תבכי על כל זה".
והוא צדק באמת בכיתי. בכיתי הרבה, יותר מידי.

הגברתי את הווליום. בכיתי לכרית, הכיתי את המיטה- רק שלא ישמעו
אותי בוכה.
לא רציתי שהם ידעו שלמרות האדישות החיצונית אני רועדת בכל פעם
שהם מדברים, שלא ידעו שהם מכאיבים לי כל כך.
בשבילי, זה היה הכי נורא, שהם יגלו שאני לא כזאת חזקה. לא
רציתי לחשוף בפניהם את כל המחשבות שלי על לברוח מפה, על זה
שאני שונאת אותם, על למות.
בחרתי ככה שהם לעולם לא ידעו על כל הסערות שמתחוללות עמוק
בפנים.
אולי כי התביישתי, אולי כי פחדתי ואולי בגלל שניהם.

נקישה בדלת.
נעמדתי מול מראת הקיר הקטנה שלי,מנגבת את הדמעות,מורידה
בזריזות שאריות של איפור- מוחקת כל סימן של בכי וכאב. מעלה על
פניי שוב את המבט האדיש.
פתחתי את הדלת.
הופתעתי שזה היה הוא,"נרגענו, בואי נדבר על זה" הוא אמר ונעץ
בי מבט רציני.  "אני מקווה שאת יודעת שאני אוהב אותך למרות
הכל".
אוהב אותי?! לא האמנתי לו, הרגשתי שהוא משקר.
כעסתי עוד יותר, ועוד יותר הרגשתי בודדה, שוב הרגשתי איך אני
עומדת לפרוץ בבכי, מולו.
וכל- כך לא רציתי שידע,שיראה שקשה לי.
אז שאלתי "אז מה?"