אתה שומע את טיפות הגשם מתופפות על הגג?
אני שומעת אותן, שומעת אותן טוב, הן פה לידי, איתי, עלי,
בתוכי.
אני פה בחוץ על הגג נותנת לטיפות לחדור לעיני לנזול בין שפתי
להרטיב את גופי את בגדי נותנת למים לחדור אל תוכי אל הלב אל
המחשבות ולשטוף.
אתה שם בתוך הבית מתחת לרגלי, יושב ליד התנור שאני הדלקתי ולא
זכיתי להתחמם מולו.
עכשיו לא רק טיפות הגשם מרטיבות אותי, עכשיו גם הדמעות שנושרות
בזו אחר זו מעיני, הדמעות שלי שלך שלנו של כולם.
אני רוצה לדבר אלייך, להגיד לך לצעוק ואתה תשתוק כי אתה תמיד
שותק.
קר לי, אתה שומע בכלל? אתה מבין שקר לי, שקר לי בגללך.
הגשם הפסיק ואני עדיין רטובה, בגדי ספוגים במים הטהורים האלה
ושערי מפוזר על כתפי.
אתה לא מבין, שוב אתה לא מבין, אתה אף פעם לא מבין.
אני נכנסת רטובה, אתה מעניק לי עוד אחד ממבטייך המזלזלים
וממשיך לשתוק חוזר להביט בקירות החשופים.
אני עומדת מולך רטובה קפואה מקור, רוצה שתחבק אותי שתחמם אותי
ואתה, אתה רק מסתכל, עיניים.
בכלל אכפת לך, אם אני אמות זה ישנה לך?
אני רוצה לשאול אותך את השאלות האלה, אני לא שואלת, אני מפחדת
מהתשובות.
אני צועדת בצעדים כבדים ומתיישבת על הרצפה הקרה אני סובלת,
בגללך, בשבילך, ולך לא אכפת אתה כאן ולא כאן, רחוק ממני, עצוב
לי, רע לי, ולך לך לא אכפת אתה שוב אדיש שוב קרח, גם הלב שלי
קופא לו בפנים, שתדע.