לפני שנכנסתי, התיישבתי על מדרגות האבן הקטנות שבכניסה לבניין.
לצדדי צמחיה ירוקה וגדר אבן, מוכרת כל כך מהילדות, שאינה כל כך
רחוקה כמו שאפשר לחשוב לפעמים.
בעודי שקועה במחשבות, אני רואה את סבתא מתקרבת לאיטה אלי. חיוך
מתפשט על פני.
"סבתא, מה שלומך?" שאלתי.
הגב כואב והבטן וגם הברכיים לא כמו שהיו פעם היא מוסיפה באנחה,
אבל יהיה בסדר, בעזרת השם.
בואי סבתא, שבי לידי, נדבר קצת.
הנה צ'רצ'יל, החתולה המקסימה של סבא וסבתא, אני מלטפת אותה
בעדינות מתחת לסנטר ושומעת גרגורי הנאה חתוליים.
"אני יודעת שלא צריך לפחד ממנה, היא שורטת רק את מי שמתגרה בה.
תמיד אמרת לי את זה, אני עדיין זוכרת."
שניה של שקט וסבתא מזכירה לי שעוד מעט ראש השנה ואני צריכה
לבחור צבע לגרביים שהיא קונה לי פעמיים בשנה, כל שנה מאז שאני
זוכרת את עצמי. פעם בראש השנה ופעם בפסח.
אני לוקחת רגע לחשוב ואומרת "צהובות". עוד שניה עוברת ואני
מתחרטת "או אולי כחולות בעצם? טוב, סבתא, צהובות או כחולות מה
שיותר יפה בעינייך"
כמו תמיד סבתא שואלת אותי אם בחרתי את הצבעים האלה בגלל מכבי.
היא אומרת שבנות לא צריכות להתעניין ולשחק כדורגל. היא מעדיפה
שאני אלמד בלט.
"סבתא" אני צוחקת "תסתכלי עליי! אני נראית לך כמו ילדה שתרקוד
בלט?"
והיא מצטרפת לצחוק שלי בחיוכה המקסים.
אני תולשת עלה מהשיח וסבתא שואלת כרגיל אם יש לי בחור.
"לא, סבתא אין לי חבר" אני אומרת בשקט.
ואז היא מספרת על איך שהיא הייתה נראית כשהיא הייתה צעירה וכל
הבחורים רדפו אחריה, והיא בסוף בחרה את סבא.
"סבתא! שכחתי להגיד לך, בקושי יצא לנו לדבר, המרק השבוע יצא
נהדר! כולם נהנו ממנו. אבא אכל שלוש צלחות! אני רוצה לבוא
אלייך פעם ללמוד איך מכינים אותו, אבל אני יודעת, סבתא, לא
עכשיו, זה עושה בלאגן, וגם לי אין ממש זמן, את יודעת יש
בית-ספר. בחופש הגדול אני אבוא אלייך, באמצע השבוע, בלי חגים
שמתקרבים".
את נזכרת בבית-ספר, אומרת לי שאת לא יכלת ללמוד בגלל המלחמה
שפרצה, לקחו אתכם למחנות ושם רק עבדתם. את עבדת באסיפת
תפוחי-האדמה מתחת לשלג, ליד המסילות.
"סבתא, הייתי שם, לפני שנה בערך. אני יודעת כמה רצית שאני אסע,
כמה שאת חושבת שזה חשוב, שאנחנו, הילדים, הנכדים של עם ישראל,
ניסע לשם, למקומות הקדושים-ארורים האלה וניראה הכל. נדע. ננצח
את הנאצים ימח-שמם בדרך אחרת. אנחנו חיים והולכים עם דגל ישראל
על חורבות הקרמטוריום. דגל ישראל. כמה רחוק היה זה בשבילכם אז.
ואת, סבתא, את, לא אני, ניצחת אותם. את עלית לארץ ישראל, הקמת
משפחה".
את מהנהנת בראשך, מבט עצוב בעינייך. אני רואה שאת לא רוצה לדבר
על זה, כמו תמיד. זה קשה. כמה הייתי רוצה לשמוע הכל.
"סבתא, אני מצטערת אבל אני חייבת לעלות. עוד מעט יתחילו לדאוג
לי." אני אומרת "סבתא, אני אוהבת אותך. אני חושבת שאף פעם לא
אמרתי לך. את יודעת, סבתא, את ממש הפתעת אותנו, לא היינו
מוכנים לזה."
אני עולה במדרגות, נותנת נשיקה לאבא שלי המזוקן , לסבא שלי
המזוקן ולדודה שלי ומתיישבת על כיסא מולם, מתבוננת בכל מה
שמתרחש סביב.
איש שאני לא מכירה מוזג לעצמו שתייה ולוקח פרוסת עוגה
מהשולחן.
שני אנשים קמים, לוחצים להם את היד, מחכים רגע "שלא תדעו עוד
צער" הם אומרים בשקט ויוצאים.
מוקדש בהמון אהבה לסבתא שלי ז"ל. |