בהתחלה לא ידעתי מה ללבוש. כשהייתי תלמידה היינו לובשים חולצה
לבנה. זה היה ברור. כשהייתי חיילת הייתי באה על מדים. אבל
עכשיו מה? הפעם לא קיבלתי הוראות ואין לי בגד ייצוגי. חוץ
כמובן מאותה חולצה לבנה מכופתרת.

הבעיה עם החלוצות הלבנות האלו היא שהן מאד דקות וקר בהן.
במיוחד בתקופה זו של העונה ובמיוחד בערב, השעה בה נערכים
הטקסים.

אם אתה רוצה לחפש מישהו בין מאות הילדים בחולצות הלבנות, אין
לך סיכוי. כולם נראים אותו הדבר. ולבן בעיניים.
המראה הזה, של אנשים בחולצות אחידות, שנוהרים לעבר בית הספר או
התנועה, אל הטקס, מזכיר לי תמיד את מראה מאה שערים. המוני
אנשים, כולם באותו לבוש, באותו צבע, כמו אלפי נמלים קטנות. רק
שלבן זה לא שחור, לבן לא נראה קטן.

בדיוק 220 בוגרי בית ספרי נפלו במערכות ישראל, נכון להיום
בשמונה בערב. מספר עגול ויפה. תלמיד ותלמידה הקריאו את כל
השמות בזה אחר זה. ניתן היה לחשוב שזה יהיה משעמם, אך לא. זה
היה החלק המרתק ביותר בכל הטקס. עם כל שם שהוקרא, כמה מצחיק
שנשמע, כמה שכבר חלף מן העולם, דמיינתי לי את דמותו של האיש.
את מראהו, את הוריו, מקום מגוריו. ככה סתם. וזה היה מאד עצוב.
יותר מכל שיר או דקלום שהוקראו במהלך הטקס.

השנה נוסף עוד שם לרשימה. ואני הרגשתי שככל שמתקרבים לאות י'
ברשימת החללים, עולה וגובר המתח בקהל. מה עומד להתרחש כשיקריאו
את שמו? שם של אדם שהיה בגילי ועכשיו איננו, אדם שהכרתי באמת.
אבל לא קרה דבר. שמו הוקרא והאדמה לא זזה. אותו שקט השתרר בקהל
והקרינית המשיכה הלאה אל השם הבא.

219 היה מספר החללים בשנה שעברה. נדמה שניב, שנהרג מאש
כוחותינו, נהרג רק בשביל לעגל את המספר לכל כך יפה. מעניין אם
עכשיו, כשהמספר כבר עגול, לא ימותו עוד חיילים.

מעניין אם משפחת יעקבי שיערה, דמינה, שיבוא יום והיא תשב במקום
שמור קרוב לבמה, שהיא תבוא לצפות בטקס כלשהו בבית הספר, מבלי
שניב לוקח בו חלק. האמת היא שניב הופיע בטקס - סרטון באורך עשר
דקות תמימות על חייו ומותו הוקרן במהלך הטקס.

כשנגמר הסרטון לזכרו של ניב, פתאום שמעתי מכל כיוון קינוחי אף.
וכאילו שנזלת זה דבר מדבק, פצח הקהל  בקינוחים רועמים לזכרו.
בזה אחר זה. ממחטות החלו לעבור מיד אל ליד, מאף אל אף, וניתן
היה לדמות את  ניב מנצח מלמעלה על תזמורת הכבוד שפצחה לכבודו.
ואני שאלתי את עצמי, מאיפה לכולם יש טישו מוכן בתיק? הם חשבו
על זה מראש? שהם הולכים לטקס זיכרון ולכן כדאי לקחת חבילת
ממחטות? אני אפילו לא זכרתי להביא משהו חם ללבוש.

עבור בוגרי בית הספר טקס יום הזיכרון הוא גם מעין אירוע חברתי.
החיילות לובשות את המדים הכי צמודים, החיילים מצחצחים יפה את
הרובה, ואלו שכבר השתחררו סתם מתלבטים מה ללבוש. כולם באים
לפגוש את כולם, להשלים פערים ולשאול מה נשמע. להשוויץ בפני
המחנכת בדרגת הקצין או סתם לראות אם המורה לחינוך גופני זוכרת.
כמו פגישת מחזור שנתית שכזו ברחבת בית הספר.
בדיוק לפני שנה ניב עמד ברחבה בסיום הטקס ודיבר עם כולם, כמו
כולם. אני מסתכלת סביבי על כל החיילים במדים, היום אחי הקטן
כבר ביניהם, ושואלת את עצמי מי מהם לא יהיה כאן בטקס הבא. לך
תדע. זה כמו הגרלה של הלוטו. זה באמת יכול להיות כל אחד. מכירת
כרטיסי ההימור תינעל בערב יום הזיכרון הבא. ועד אז, שלום.