אני והוא.
הוא ואני, למעשה.
אולי אפילו רק, הוא.
הוא.
כי יש לו מבט כזה.
והוא, מקרין אומץ חסר פשרות.
הוא מקרין חום.
ידע, הבנה.
ויש בו להט ותשוקה.
ובחורות אוהבות את זה, הן מיד נשבות בו.
והן מיד עוזבות הכל והולכות אחריו.
ובחורים אוהבים את זה, הם מיד נשבים בו.
והם מיד עוזבים הכל והולכים אחריו.

ואז הוא פשוט מזיז דברים עם המחשבה.
וכולם כלכך אוהבים אותו, וכלכך בוטחים בו.

ואז הוא מוביל אותם למלחמה צודקת.
ובמלחמה הוא נלחם כמו מפלצת.
הוא הורג את כל האנגלים הארורים שרצחו את אישתו.
מנקר להם את העיניים, מבתר את גופם לחתיכות.
ואנשים נהרגים ממש לידו, אבל הוא לא.
יש לו מן מבט כזה, פשוט.
מבט כזה, שאי אפשר למות.
והוא מכניס לכל אלו שאיתו רוח לחימה ואמונה.
והוא אומר שאם הם יהרגו, אז לפחות הם יהרגו חופשיים.
ואז הם גם נלחמים כמו מפלצות.

לא משנה לו מה יקרה אחר כך.
כי זה בעצם, לא משנה מה יקרה אחר כך.
בשבילו, אין אחר כך.
הוא חי כרגע.
ובכל רגע הוא חי.
חי בכל הכח.

ואז אני, מסתכל בו מהצד.
ואני כל הזמן חושב עליו.
ואני כל הזמן חושב על המבט הזה, שלו.
חושב, גם הרבה אחרי שאני כבר לא מסתכל.
ואז אני כל הזמן חושב על כל אלה שהיו לידו.
על כל אלה בלי המבט הזה, כמו שלו.
וכל אלה בלי המבט הזה, סבלו לא פחות ממנו.
וכל אלה בלי המבט ההאלה, רצו לא פחות לנצח.
רצו.
אבל לא.
הם מתו.
הם תמיד מתו ממש לידו.

ואז אני אומר לעצמי, שגם אני הייתי רוצה להיות כזה.
הייתי מוכן אפילו, שישחטו את אישתי, ובלבד, שיהיה גם לי מבט
כזה, כמו שלו.
שאוכל גם אני, לשבור לאנגלים האלה את כל העצמות בגוף.
אבל...
אבל.
אבל איכשהו אני יודע, שאם אני הייתי שם לא הייתי מסוגל להביט
ככה, כמוהו.
אני הייתי מת שם.
מן הסתם לידו,
איזה אנגלי כבר היה מנקר את העיניים שלי.
או משהו כזה.