לו היה פה, בארץ,
זמר מחאה,
לא דילן אבל בסגנון,
הוא בטח היה רוקח
מהאקטואליה המקומית
המנון אחרי המנון,
חוזה שגשם כבד,
עתידו לרדת,
על הארץ הדפוקה,
הוזה, לא-יתחזה,
כשיזעק על
זכויות האדם,
מתעלם מהחברה
ומגודל פיהוקה.
התשובות נישאות ברוח,
רק תנסו להקשיב,
יתחנן זמר-המחאה
אבל לא יהיה
אף-אחד מסביב,
האולם יהיה ריק,
לאנשים זה-מכבר
אין כסף בשביל הופעות,
ואהוד יערי והשב"כ
תמימי-דעים
לגבי חומרת ההתרעות,
ובאולם הריק, זמר המחאה,
ינגן קאבר של בוב דילן,
או של יאנג,
ללא אוזן שתקשיב לו,
או לרוח,
כמו דייג נואש בג'קוזי,
מחפש לשווא אחר
זנב של דג.
כאן זה המקום
בו שחור הוא הצבע,
וכלום הוא המספר,
הזמר יסמיק, ויוסיף,
שזה דילן, לא הוא,
בעצם אמר,
והמחאה תאבד בחלל,
מחאות הולכות לאיבוד
כשמשאירים אותן בצד,
סאטיריקנים תמיד
עשו קצת רעש בטלוויזיה,
סאטירה זה בסדר,
טלוויזיה זה נחמד,
פה ושם אהוד יערי מגיע,
ואז גם לא מרגישים
כל-כך לבד.
בראיון בסוף-השבוע,
במוסף התרבות
של אחד
מעיתוני החדשות,
יתלונן הזמר על שבארץ
תרבות היא, לכל היותר,
משהו להרהר בו
בין הפיגועים לפרסומות,
הוא יזעק על מותו המיותר,
המקומם, של הרוק,
על שכל וותיקי הברנז'ה
מעדיפים לתפוס אקוסטית,
לזייף דואטים, או לשתוק,
והוא, לעומתם,
דווקא רצה
להופיע אצל הסרבנים,
פשוט הציבור קצת
התקומם,
ולא מתווכחים עם
צרכנים,
כל זונה צריכה לשמור
על מכסה
של זיונים.
נכון, יודה במרירות,
יאנג לא היה
מתקפל,
אבל כאן זה
לא אונטריאו,
פה זה
ישראל,
המקום בו יש
גשם שחור,
שגם בבצורת מוסיף
ונופל,
המחאות במדינה הזו,
חוזרות עם גובים,
'זין על דילן',
יתעצבן הזמר,
'הילדים שלי לא
יהיו רעבים!'
ולסיום,
לא ישכח לציין,
את דיסק האוסף החדש,
חברת התקליטים לחצה,
והציבור ממש דרש,
שירים ישנים ועצובים,
שהרי המצב
נותר ישן ועצוב,
עולה רק
שמונים ותשע שקל,
זמר המחאה יתחנן,
לא חובה לקנות צרוב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.