לפנות בוקר הוא קם ונועל את מגפיו,
שותה הוא כוס יין ויוצא אל הקרב.

את אישתו הוא העיר כבר היא תעשה בשבילו הכל,
הוא יחזור לעת ערב - היא תכין לו משהו לאכול.

ילדים אין לו אך פעם היו - עד שיום אחד בהיר שבישר רק טובות
יצאו שני בניו עם חיוך את הבית , הולכים בדרכם אל הר התקוות.

הם קיוו להגיע למחרת היום אך מצאו את מותם ביער עבות,
שני ציידים ירו כשראו שיח זז - שני בנים מתים גוועו התקוות.

אז בין יער להר הולך הוא בקצב, עם מגפיים מעור ורובה קצוץ
קנה.
מכיר כבר כל אבן כל שיח שזז - כשעובר באותה נקודה הוא נשבר אך
אומר לעצמו: " זה לא משנה".

מבקש הוא את אותם שני אלה - שלקחו את חייו בהינף אצבע מורה,
כבר קרוב לשנה באותה הדרך - ישר קדימה כחץ אל מטרה.

בו בזמן היא בבית מחכה לפרי בטן - לא דיברה עם אישה כבר קרוב
לשנה,
אם יבוא מישהו מיד תסתתר - או פשוט תעמיד פני ישנה.

היא כמהה לעוד ילד שתביא לו ויגדל - אך אישה כבר ויתר הוא אינו
מסוגל.
מפחדת היא לשאוב ממנו חיים , שיראה עוד פרח צומח ובבוא היום גם
הוא ינבל.

קמה היא כל בוקר מרעש אישה, לא יודעת לאן הולך ומדוע שותה.
אולי פוגש הוא אישה אחרת - איתה מדבר איתה גם חוטא.

כבר כמעט ערב - השמש כבתה, ואור של ירח התחיל לו לזהור.
מסתכל הוא למעלה כמבקש את הדרך, אך על עקבותיו מתחיל הוא
לחזור.

ובלילה מגיע נעמד אל מול דלתו אומר תפילה חרישית ומוריד את
הכפפות.
מבקש שמחר שיחזור לעת ערב - על כנף מעילו ייתלו שתי קרקפות.

נכנס ומביט בה יושבת - מסוגרת, ונקרע מבפנים אך בחוץ הוא כמו
קיר.
ניגש ולוגם מן המרק הזהוב שבישלה לו אישתו בין הרהור לבין
סיר.

והולך הוא לחדר המיטות - או בעצם מיטה כי לא ישן עם האישה.
יושב לו מתייפח, מחבק את הכר , לפנות בוקר נרדם ובפיו דמעה
שיבשה.

ובבוקר הבא כל הסיפור יישנה,
כי שיגרה לא נשברת כך סתם.
הוא יירצה לנקום - היא תאבה לילד.
הם יהיו השניים הבודדים בעולם.

"אל תשפוט אותם- בני" - אמר לי אבי, "אנשים לפעמים מתנהגים די
מוזר".

והולך הוא בשקט לחבק את אימי - אך בלילה אני יודע - עדיין מחבק
הוא את הכר.