אחרי כמה חודשים...
כשעברה כבר העונה ההיא והקבוצה השתפרה ובהרבה. השחקן שהתעלף
עדיין לא התעורר. הכרתי את נתי. אני ונתי התיידדנו מאוד היינו
מדברים כמעט כל יום, הכרנו דרך הICQ; נתי היה אוהד שרוף של
הקבוצה ובגללו, או אולי בזכותו, האהבה הזאת וההתרגשות מהמשחק
חזרה אלי. הוא גם ניסה לשכנע אותי לחזור לראות משחקים ושאין
דבר כזה נאחס. ושוב הייתי רבה עם אח שלי והרבה... כל יום שהיה
משחק רציתי לראות אותו. ואחרי כמה פעמים שהצלחתי להתחמק ממנו
ולראות משחקים גיליתי משהו -
אני לא נאחס!!!
ראיתי בערך 4 גולים של הקבוצה בשידור ישיר. כמובן שהם פיספסו
בערך שלוש אבל אבל בכל משחק מפספסים כמה ועדיין... מה זה משנה?
אני ראיתי 4 גולים ואחרי המשחק במשחק שאחריו עוד גולים....
כלכך התלהבתי...
"רואה. אני לא מביאה נאחס!!!"
אמרתי לאחי עם חיוך ענק מרוח על פני.
-"לא!! מה פתאום!!! הם רק פיספסו שלוש גולים פשוטים מאוד.
אם את לא היית רואה הם היו מכניסים שבע גולים!!!"
חיוכי הענק נעלם והכעס חזר להשתלט עלי...
"בכל משחק מפספסים גולים!!! אתה רואה זה סתם בראש שלך!!! אתה
אומר את זה רק בגלל שאתה לא רוצה שאני אוהד את הקבוצה שאתה
אוהד!!! דיי איזה מגעיל אתה!!! מתי אני לא אהיה נאחס
בשבילך???"
קמתי מהכורסא והלכתי לחדרי. ידעתי שנתי לא יהיה עדיין כי הוא
היה במשחק. הוא הולך לכל המשחקים ויש לו מנוי. אז דיברתי עם
חברות שלי ונכנסתי לבמה חדשה, לראות ולקרוא יצירות.
אחרי כמה ימים שכבר נרגעתי אח שלי אמר שהוא ידע שאני לא מביאה
נאחס ויסכים שאני אלך למשחק (כבר הרבה זמן אני רוצה ללכת, וזה
לא שאני שואלת אותו אבל ההורים שלי כן שואלים... בין השאר
רציתי ללכת כדי לפגוש את נתי) רק אם אני אראה משחק שלם של
הקבוצה, והקבוצה תנצח. כמובן שזה לא היה תלוי בי אבל זה לא היה
קורה אם הייתי מביאה נאחס. הסכמתי. ראיתי משחק שלם שאח שלי
החליט דווקא לא לראות וניצחנו. שלוש אחד לנו. הייתי מאושרת. גם
בגלל המשחק וגם בגלל שהוכחתי סופית שאני לא מביאה נאחס. אבל אח
שלי, שנדבק בזה החליט "את מביאה נאחס רק אם אני רואה את המשחק
ואת באה באמצע".
ברגע הזה הוכחתי שני דברים: גם שאח שלי סתם נטפל עלי ושהוא סתם
אומר את זה כי הוא לא רוצה שאני אוהד את הקבוצה.
וגם.... אני לא מביאה נאחס!!!! אין דבר כזה נאחס!!!!
יוווו איך אני רוצה שננצח בשבת. יש לנו משחק מזה חשוב ואנחנו
חייבים, אבל פשוט חייבים!!!
לנצח!!!